תוכן
אין ספק שהורים רבים רוצים להיות "זבוב על הקיר" בגן של הילד שלהם, אבל הם אמורים להשלים עם כך שזוהי משאלת לב בלבד. לאחרונה מתמודדים גנים פרטיים עם דרישה של הורים למעורבות ולשקיפות מסוג חדש, כזו שבאה לידי ביטוי ב"גן שקוף", גן שבו מצלמות (הקבועות בגן במקומות ובזוויות שונות) עוקבות אחר הילדים ומתעדות את הנעשה בכל יום ולאורך כל היום.
המטרה המוצהרת שלשמה מוצבות המצלמות נעוצה בדיווחים שרבו בשנים האחרונות בתקשורת על התנהגות מזיקה ומקשה של גננות, של סייעות ומטפלות. המטרה העיקרית של הצבת המצלמות היא לאתר גננת, סייעת או מטפלת שאיננה פועלת כראוי, או במילים פשוטות: מתעללת בילד, מכה אותו, מעליבה, ומזניחה אותו, גורמת לו נזק פיזי או רגשי. אין ספק שהמצב (הנדיר סטטיסטית) מעורר דאגה וחלחלה, וחשוב מאוד לאתר גורמים כאלה ולהרחיקם מן הילדים במערכת הציבורית והפרטית.
לאיתור הגורמים המסוכנים לילד (איתור חשוב ללא כל ספק) יש גם מגרעות הן מבחינת הילד והן מבחינת הצוות: גננות, סייעות ומטפלות.
מבחינת הילד – המצלמות המתעדות את הגן עלולות להסב לו נזק רגשי, משום שהוא נתון במעקב בלתי פוסק מצד ההורה ובשליטה מרחוק שלו בחייו.
לכך יש השלכות ונזקים שמקורם בהתעלמות משלוש הנחות יסוד:
הראשונה – הורה אמור להקשיב לילדו (ללא תיווך של מצלמה או של קלטת שמע), להתבונן בו (ללא תמונות מצלמה), לחוש אותו, להיות רגיש למה שעובר עליו, להיות עם יד על הדופק. הקשבה רגישה ועקבית מבטלת את הצורך ליצור עבור הילד "חדר מעקב מניעתי" מצויד מכשור מתוחכם, שבו הדרמה הנוטה להיסטריה והמעקב הצמוד אינם מאפשרים ילד ולהורה "לנתק את חבל הטבור" ולתת לילד לנשום בכוחות עצמו.
שנייה – אם יש להורה חשש שמי שמטפל ומחנך את ילדו פוגע בו לרעה – עליו לנקוט צעדים מתאימים כדי להגן עליו, להרחיק אותו מסביבה מסוכנת וכדומה, ולא להמתין להוכחות מצולמות. הורה שקשוב לילדו וחושש שהילד שלו נמצא סביבה המסוכנת לו – לא ישאיר אותו שם. גם אם יסתבר לו שהחשש לא היה מוצדק – לא ירצה ההורה הסביר שילדו ימשיך להגיע בכל בוקר לגן שבו יש אופציה של פגיעה בו. אם הורה ישלח את הילד לגן, הרי הוא מעביר לו מסר סמוי (ואולי גם גלוי) שהוא, הורה האוהב, שולח אותו למקום מסוכן עבורו! הורה שאינו בטוח שילדו נמצא במקום טוב ומתאים לו – יחפש גן אחר. אך אם שוב ושוב ימצא עצמו חושש שהגן (השני, השלישי, הרביעי…) מסוכן לילד שלו – הרי שיש כאן בעיה אחרת, שאיננה קשורה בגן, הלא ביכולתו של אותו הורה לתת אמון במערכת או להפקיד את הילד שלו בידיים אחרות – וראוי לטפל בכך.
שלישית – גן-הילדים הוא אחד המקומות הטובים והחשובים, שבו ניתנת לילד הזדמנות ללמוד את החוויה החשובה והמעצבת, שבה הוא והוריו מתנסים באפשרות להיפרד זה מזה ולא להיכנע לפיתוי המשאיר את הצמידות הסימביוטית ביניהם. מצלמות המעקב הרצוף בגן השקוף פוגעות
ביכולת שלהם להיפרד. הן יוצרות אופציה של סימביוזה וירטואלית. של היצמדות שמעיקה על הילד: גם אם הילד איננו "יודע" שיש מצלמות – ייתכן שהוא בכל זאת חווה את השקיפות הזו הפרידה קשה להורים ולילדים גם יחד והיא דורשת מהם גיוס כוחות ובניית תשתית של אמון בכוחותיו וביכולתו של הילד (בהתאם לגילו, למאפייניו ולאופיו). חשוב להורים ולילדים להיפרד. הפרידה הרגשית הזו היא התנאי להתפתחות העצמאות של הילד ולעיצוב אישיותו הנפרדת. המצלמות העוקבות הן "כלי עזר" שמשרת מטרה בעייתית של הורה המתקשה להיפרד, המתקשה לסמוך על האחר.
אין ספק שהורים רבים רוצים להיות "זבוב על הקיר" בגן של הילד שלהם, אבל הם אמורים להשלים עם כך שזוהי משאלת לב בלבד.
הצצה לצורך מעקב ולצורך התמודדות ישירה או עקיפה עם הקושי בהיפרדות מהילד, בהעברת השליטה המוחלטת מן האם אל הזולת – גננת, מטפלת… הילד עצמו – איננה הדרך המומלצת והמקדמת את הילדים.
לילדים יש זכות (וההורים חייבים לספק להם אותה) להיות נפרדים מהוריהם. זו גם הדרך לצמוח. וחשוב שההורים יתנו לעצמם (וזו המשימה הקשה ביותר) להיפרד מילדם. זהו תהליך מורכב שעובר על כל הורה – והפיתוי לא להיפרד ולהשאיר את הילד במצב "עוברי" משהו הוא פיתוי חם, נעים לכאורה – אבל מסוכן לטווח הקצר והארוך גם יחד, להווה ולעתיד. יש לו מחיר גבוה מאוד.
נוסף לכל הנאמר אין לשכוח גם את כיבוד הפרטיות של הילדים האחרים בגן.
כפי שהורה צופה בילדו ובילדים האחרים – כך צופים גם הורים אחרים בכל הילדים. והדבר פוגע בפרטיות שלהם.
ולצד הילד – נמצאים בעין המצלמה גם הגננת וצוות הגן, והצפייה במצלמה עלולה לפגוע בעצמאות המקצועית שלהם. גננת, סייעת או מטפלת שיודעת שתנועותיה, תגובותיה ומעשיה מצולמים ומתועדים אמנם עשויה להתאפק ולעצור התנהגות שלילית ביודעה שהיא פועלת תחת בקרה, אך המטרה איננה לעצור התנהגות שלילית, אלא לבנות מניע פנימי, מניע הנובע מהבנה ומהפנמה של כללי התנהגות נאותים בגן. אותה בקרה מצולמת, הגורמת לאיפוק בתגובות היא עצמה עוצרת גם ספונטניות, עוצרת התנהגות טבעית חיובית ועלולה להקפיא את העבודה המקצועית של הצוות. מעקב כזה יוצר "עצירות" תנועתית (איך אני נראית כשאני מתכופפת? ואיך אני נראית בזמן שאני כועסת? ואיך כשאני מתגלגלת מצחוק?…) ו"עצירות" בכלל.
לגננת ולצוות יש עכשיו קהל קבוע של מבוגרים/מבקרים שצופים בהם.
המצלמה משדרת את המידע בזמן אמת למחשב של ההורה – וזה האחרון מגיב בזמן אמת ומטלפן אל הגננת: "למה הילד שלי לא…", "תני לילד לשחק ב… אני רואה שהוא רוצה…".
כל מה שנכתב איננו ממעיט מחובת ההורים לדאוג למסגרת בטוחה, מתאימה ואיכותית לילדיהם ומחובת צוות הגן ליצור עבור הילדים מסגרת בטחה וטובה ולאפשר להורים לחוש רגועים.
המצלמות והמעקב הסמוי/גלוי הם הדרך הקלה והמאוד לא מוצלחת לעשות זאת – בין אם דרך זו מוצעת על-ידי הגן ובין אם היא נדרשת על-ידי ההורים.
לסיכום:
מנקודת מבטו של צוות הגן:
כדי שהגננת וצוות הגן יוכלו לתפקד באווירה מקצועית שתקדם את רווחתו של הילד – חשוב ליצור בגן-הילדים את התנאים הבסיסיים של חופש פעולה (מבוקר על-ידי פיקוח, הדרכה, אנשי מקצוע והיררכיה מקצועית בתוך הגן) – ומצלמות עוקבות אינן תורמות לכך.
מנקודת מבטם של ההורים:
חשוב מאוד שהילד והוריו יחיו בהרמוניה ובקשר טוב, אמיץ וחם – אבל חשוב לא פחות שישאירו סדק הולך ומתרחב ביניהם – סדק שניתן לקרוא לו "גבול" וניתן גם לקרוא לו "עצמי" וניתן גם לקרוא לו "אוטונומיה רגשית" וניתן גם לקרוא לו "מקום לצמיחה". למילה "סדק" יש משמעות קצת כואבת וקצת פוצעת, משהו שיש רצון לאחות אותו. זהו "סדק", משום שתהליך הפרידה אכן כואב, אכן זקוק לנחמה מלווה, אכן יוצר תחושה של חסר –אבל הוא חשוב והכרחי ומאפשר את כל מה שבא בעקבותיו: את הצמיחה הפנימית. מצלמות מעקב הן דרך ליצירת סימביוזה וירטואלית (שמתאפשרת בשנם האחרונות הודות להתפתחויות הטכנולוגיות), שהיא ואריאציה חדשנית ומתוחכמת של סימביוזות מוכרות ומסורתיות.
שני ההיבטים (של צוות הגן ושל ההורים) מתנקזים אל אותו מקום עצמו: הילד. לטובתו ראוי למצוא פתרונות אחרים וראויים יותר לבדיקה החשובה כשלעצמה של איכות תפקוד הצוות.
