תוכן
שוב שנת לימודים חדשה מתחילה. דמיינו לעצמכם כי אתם נכנסים לגן ילדים; מרחבי הגן נחשפים לעיניכם אט אט. מרכיביהם מוכרים וידועים, ונמצאים בכל גן כבר שנים רבות. כאילו מתמיד, זהו מבנה כמעט ארכיטיפי: הגן מחולק לפינות המזמנות חקירה, משחק והתנסות. פינת הקוביות, פינת הספר, פינת הבובות. חלוקה זו מבטאה את הידע הרב – ההתפתחותי, השפתי, המשחקי, המוטורי, והקוגניטיבי – שנאסף במרוצת השנים לגבי צורכיהם של ילדים בגיל הרך. שאלו את עצמכם כעת – היכן היא הפינה בה מתמודדים ילדים עם קושי רגשי? עם אתגר חברתי?
יש שיאמרו שאתגרים התנהגותיים ורגשיים מתעוררים בכל מרחבי הגן, ולכן אין צורך במרחב ייעודי עבור ההתמודדות עמם; אך הדבר נכון גם לגבי התפתחות מוטורית, אוריינית, או משחקית. מדוע אם כך דווקא מרחב להתמודדות רגשית וחברתית נעדר ממרחביו הפיזיים של הגן? היכן מיוצג הידע הרב שאספו טובי התיאורטיקנים בתחום ההתנהגותי, החברתי והרגשי? כפי שמציינת היועצת החינוכית-התפתחותית לגיל הרך ד"ר עדה בקר (2009), אף כי לקידום ולפיתוח יכולות חברתיות ויחסים בין-אישיים תקינים, על כל המשתמע מהם, יש השפעה מכרעת על חייהם של ילדים, אין הדבר מניע את ראשי המערכות החינוכיות והמחקריות לקבוע את הנושא החברתי ואת הקניית המיומנויות כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים וכחלק קבוע ומתמשך בעבודת הצוות החינוכי. העדרו של מקום פיזי ייעודי לנושא זה מצטרף לתחושת החוסר הכוללת העולה לאורך שנים בהקשר זה.
