תוכן
בשנים האחרונות נטה המחקר לאמץ את הגישה השנייה, החוקרת את האקלים הנתפס על בסיס דיווחיהם של התלמידים או המורים עצמם (;2008 ,La Rocque 2003 ,Brekelmans & ,BrokDen ,Wubbels ,Levy). לפי גישה זו הגדירו טריקט ומוס (1973,Moos&Trickett(,מהחוקרים הבולטים שתרמו לעיצוב התאורטי של מושג האקלים, את אקלים הכיתה על פי שלושה ממדים: יחסים בין-אישיים; התפתחות אישית – ממד שמתמקד בהשגת מטרות לימודיות; ואחזקת המערכת ושינויה – ממד שמתייחס למשתנים כמו סדר וארגון ומידת הגיוון של פעילות המורה.
ספרות המחקר הענפה בתחום האקלים הכיתתי הנתפס מראה שהוא מושפע ממערך מורכב של גורמים, בכללם תרבות בית הספר, מאפייני התלמידים והמורים, ציפיות ההורים ומאפייני התרבות הכללית של מערכת החינוך (1999,Cheng). מקרב גורמים אלה “מאפייני המורה״ בכלל ומיומנויותיו
הרגשיות והחברתיות בפרט נתפסים כיום, יותר מבעבר, כחיוניים לאפקטיביות המקצועית שלו וכן להצלחתם של בית הספר והתלמידים (,Bouffard ,Jones 2011 ,Grant&,Ward ,Stronge; 2013, Weissbourd&). בהקשר זה מודל תאורטי שפיתחו ג׳נינגס וגרינברג (2009 , Greenberg & Jennings ) מציע שמורים בעלי מיומנויות חברתיות ורגשיות גבוהות באופן יחסי יצליחו יותר ליצור אקלים כיתתי חיובי ובריא הודות ליכולתם לפתח יחסים חיוביים יותר עם תלמידים, לנהל את הכיתה באופן אפקטיבי יותר ולהפעיל ביעילות רבה יותר תכניות שקשורות בלמידה חברתית ורגשית של תלמידים.
עוד גורם שמאפיין את המורה ומשפיע על איכות ההוראה שלו הוא תחושת המסוגלות שלו. הגדרת המושג “מסוגלות עצמית״ של מורים מבוססת על התאוריה של בנדורה ומתמקדת בהערכת המורה את יכולתו לתכנן, לארגן וליישם דרכי פעולה נדרשות לשם השגת מטרות חינוכיות (, Skaalvik & Skaalvik 2007) לפי פרידמן וקס (2000) ההגדרה של תחושת המסוגלות נשענת על שני תחומי העיסוק העיקריים של המורה בבית הספר: (א) הוראה וניהול הכיתה; (ב) חברות ושותפות בבית הספר כארגון. בתחום הראשון קיימת הבחנה בין ההיבט המקצועי-משימתי של התפקיד ובין ההיבט האנושי, המתייחס ליחסיו עם התלמידים. תחושת המסוגלות העצמית של המורה מורכבת אפוא משלושה רכיבים: משימות ההוראה, יחסים עם התלמידים ותפקוד בארגון.
המחקרים הרבים שבחנו את תחושת המסוגלות של המורים העידו שהוא משפיע במידה רבה על אקלים הכיתה. העניין העיקרי בספרות זו היה בממד ההתפתחות האישית, במודל של טריקט ומוס, הקשור בהיבטים האקדמיים של אקלים הכיתה. כך למשל דווח שתחושת מסוגלות ההוראה (efficacy teaching) קשורה להישגי תלמידים (, Yanyun , Connor , Ying ; 2012 , Tamiz & Mojavezi 2012Morrison&, Roehrig) ולהתמודדות שלהם עם בעיות לימודיות או התנהגותיות (1993,Podell&Soodak).ממד היחסים הבין-אישיים (ראו למשל 2002 , Yoon ; 2012 , Tamiz & Mojavezi ) וכן ממד אחזקת המערכת ושינויה (ראו סקירה אצל 1984 , Dembo & Gibson ) זכו לתשומת לב מחקרית מועטה יחסית. מכיוון שהגישה העכשווית לניהול כיתה היא שיחסים חיוביים בין מורים לתלמידים הם הגרעין הבסיסי לניהול יעיל של הכיתה (Weinstein & Evertson 2006), הוחלט להתמקד במחקר זה בממד היחסים הבין-אישיים.
המחקר הנוכחי מבוסס על טענתם של טיטסוורף ועמיתיו (,Titsworth2013 , Quinlan & , Mazer, McKenna (- המביאים לכך גם ראיות מחקריות -שרגשות נתפסים כמשאבים חיוניים שמשפיעים על ההתנסות הלימודית של מורים ותלמידים. רגשות נמצאים בכל מקום בהקשר הלימודי: תלמידים עשויים לחוש גאווה בעקבות ציונים טובים שקיבלו, דאגה מכך שהם מתקשים בהבנת חומר לימודי, כעס על יחס בלתי הוגן מצד מורה, שעמום בלמידת נושא שאינו מעניין אותם וכדומה (,Reiss ,Stupnisky ,Pekrun ,Lichtenfeld 2012 ,Murayama) מכיוון שהמצב הרגשי-חברתי של תלמידים והישגיהם בלימודים משפיעים אלה על אלה ומושפעים הדדית, הדגישה הוועדה לנושא מערכת חינוך לכול – ולכל אחד (חורי-כסאברי ומיקולינסר, 2014) את חובתה של מערכת החינוך להביא בחשבון גם היבטים של רווחה נפשית וחברתית של תלמידים: הרגשה טובה, תחושת ביטחון והגנה ושביעות רצון מאקלים בית הספר ומהיחסים עם המורים והחברים.
לנוכח הנחות אלה ועל רקע ההבנה בנוגע לחשיבות היכולות הרגשיות והחברתיות של המורה והשפעתן על עיצוב אקלים הכיתה (& Jennings 2009 ,Greenberg), נועד המחקר המוצג בפרק זה לבדוק באיזו מידה אפשר לנבא את תפיסותיהם של התלמידים בתחום היחסים הבין-אישיים – הכלול
בהגדרה של אקלים הכיתה – באמצעות תחושת מסוגלותו העצמית הנתפסת של המורה בהיבט המשימתי ובהיבט האנושי. בתחום היחסים הבין-אישיים התמקד המחקר בתמיכה של המורה, שבאה לידי ביטוי בתחושת הכבוד, האמון והחברות שהוא רוחש לתלמידיו, מנקודת מבטם של התלמידים, ובצורך של התלמידים לחוש שייכים ומקובלים בקרב האחרים בכיתתם. מכיוון שהמחקר עוסק בהיבטים של רווחתם הנפשית של התלמידים הכרוכים ביחסי הגומלין בינם ובין המורה, תרומתו תהיה אפוא בחידוד ההשפעות האפשריות של היבטים אלה על התלמידים.
הסקירה התאורטית המוצגת בחלקו הראשון של הפרק דנה אפוא בהרחבה במושג אקלים כיתתי, באופן המשגתו, בדרכי מדידתו, בגורמים הקשורים בו וכן במושג “מסוגלות עצמית של מורים״ וזיקתו לאקלים הכיתה. החלק השני מציג את הממצאים שנתקבלו בנוגע לקשר בין עמדותיהם של התלמידים ובין תחושת מסוגלותו העצמית הנתפסת של המורה, והחלק האחרון דן בהשלכות התאורטיות והיישומיות של ממצאים אלה לתחום המחקר העוסק ביחסי מורה-תלמיד.
לקריאת המשך המאמר החל מעמוד 89
