רקע
את סיפור דוד וגליית הכול מכירים – יהודים ולא יהודים. הוא מסמל בעיקר גבורה – גבורתו של הקטן והחלש לעומת החזק והמאיים. והסוף הטוב של הסיפור נושא מסר חד-משמעי: החלש אינו חייב להיכנע לחזק, והוא יכול לגבור עליו.
בפעילות זאת נתמקד בשלושה גורמים שסייעו לדוד לגבור על גליית, "הבריון השכונתי": אומץ לב, אמונה חזקה (באל) וחכמה (תחבולות).
דוד גילה אומץ לב ולא אִפשר לפחד להשתלט עליו: "אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו" (שם, פסוק לב). לדבריו, מי שהרג את הארי ואת הדוב, אל לו לפחד מגליית. מאחורי אומץ לבו של דוד עמדה אמונה חזקה מאוד באל, כך הוא אמר לגליית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיך, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת…". אם כן, האמונה הזאת היא שנתנה לדוד כוח לעמוד מול גליית.
דוד הבין שעליו להיות "דוד" (כלומר: הוא עצמו), ולא לנסות להיות כמו גליית. לכן הוא פשט את השריון ששאול נתן לו. ועוד דבר הוא הבין: לא בכוח נוסף הוא ינצח את גליית אלא רק בחכמה ובתחבולות. אבני הקלע הן הנשק שלו, ובהן עליו לפגוע בנקודת התורפה של גליית.
וכך, מצויד באומץ לב, באמונה ובתחבולות, יצא דוד למאבק נגד גליית – וניצח.
הטקסט המקראי:
וַיֵּצֵא אִישׁ […]מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ [ …] גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת […]
וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל. בְּרוּ לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי, וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים […] וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה, וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.
(פסוקים ד–יא)
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: אַל יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו, עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.
(פסוקים לב–לג)
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: […] גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם […]. ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. […]
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. […]
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, […] וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְעוֹ בְיָדו […].
וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. […] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת…
(פסוקים לד–מה)
