תוכן
מבוא: מדברים בשפות שונות
בביקוריהם השבועִיים של הפסיכולוגים החינוכיים בבית הספר, הם מביאים עמם הרבה רצון טוב, התלהבות וידע. אבל לעתים קרובות מתברר להם, לאכזבתם, שקיימים פערי ציפיות בינם לבין המורים בשאלה כיצד לטפל בתלמידים עם קשיים רגשיים, לימודיים והתנהגותיים. דוגמא לכך היא כאשר ההנהלה מבקשת לבצע טיפול נקודתי בהתנהגות בעייתית של תלמיד אבל הפסיכולוגית סבורה שנחוצים אבחון והתערבות מערכתית (אנגלרט, 2018); הצוות מתעקש שהיא תערוך לו אבחון מקיף, אבל הפסיכולוגית משוכנעת שהבעיה נובעת מיחס לא חומל של המורים לתלמיד. הפערים בהבנה ובפתרונות המוצעים מקטינה את שיתוף הפעולה ומגבירה את תחושת התסכול ההדדית. שני מחקרים שנערכו במערכת החינוך באוסטרליה המחישו את אכזבתם של המורים מעבודת הפסיכולוגים. במחקר אחד נמצא שמורים סבורים שהפסיכולוגים החינוכיים מתמקדים בסיוע פרטני לתלמידים וכלל לא עוזרים להם בהתמודדות היומיומית עם לחצים וקשיים (Beltman, Mansfield, & Harris, 2016). במחקר שני, רק 10 אחוזים מן המורים חשו שלפסיכולוגים החינוכיים באוסטרליה יש תרומה ממשית בתהליך של שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים, ורק 4 אחוזים אמרו שבכוונתם לבקש מהפסיכולוגים הנחיה וכלים מעשיים שיגבירו את תחושת המסוגלות וביטחונם המקצועי בהוראה משלבת (Anderson, Klassen, & Georgiou, 2007).
