תוכן
אנשים שונים זה מזה באופן שבו הם חווים את המציאות. בספרות מתוארים מנגנונים היוצרים שונות בין אנשים וקבוצות בתפיסת גירויים שהינם לכאורה "אובייקטיביים". כך למשל, אנשים בונים לעצמם סיפורים ונרטיבים שדרכם הם תופסים את עצמם ואת ההתנהלות סביבם (וייט ואפסטון, 1999), או יוצרים לעצמם ייצוגים חברתיים במשותף עם חברי קבוצתם, וייצוגים אלה מתפקדים כמעין "מסננת" שדרכה הם תופסים את המציאות ומקנים לה משמעות (Moscovici, 1988). במאמר זה אדון באנשים הנוטים להגיב בצורה עוצמתית כלפי גירויים שאותם רוב האנשים חווים כ"ניטרליים", בשל נטייה לרגישות יתר.
האינטנסיביות, הרגישות וערנות יתר המאפיינות אנשים אלה תוארו כגורמות לחוויה אחרת של החיים (Kerr, 2009). לרוב, נטייה לרגישות ולתגובתיות יתר נקשרת לקושי בוויסות חושי, רגשי ומנטלי, ונחווית על ידי האדם ועל ידי סביבתו כ"בעיה" וכ"קושי", כלומר כפתוגנית. במאמר זה אנסה לבחון את השאלה מתי נטייה זו היא אכן בעיה – ואיך היא יכולה להפוך למשאב המאפשר צמיחה והתפתחות. אציע שני כיוונים המאפשרים להפוך את הקללה לברכה: האחד מבוסס על תהליך אישי של פיתוח מודעות לתחושות על בסיס רעיונות בודהיסטיים, והשני מבוסס על תהליך בין-אישי שבו הסביבה מצליחה להכיל את העוצמות בזכות ההבנה שהן מאפשרות התפתחות מואצת וייחודית.
