שלום רב

התסכול שלך כל כך מובן. את רואה את ילדתך, הנבונה והאנרגטית, לא מסוגלת להשתלט על הכעס ומפסידה חברים. וזה קשה. מעבר לכך, את יודעת שבתך (החכמה) יודעת שהיא לא התנהגה בסדר, והיא מרגישה רע עם זה. ומכאן הכאב וחוסר האונים שלך. ואכן בהיבט של החיים החברתיים של ילדינו, לנו, כמבוגרים, קשה יותר לעזור להם.
בואי נפרק את הבעיות אחת לאחת:
1. כרגע אין לילדה שלך שום דרך התנהגות אחרת. לא בפתרון הבעיות החברתיות ולא בהתמודדות עם הכישלונות שלה עצמה. הרגשות חזקים ממנה והיא לא מסוגלת, כרגע, לפתור את הבעיות בדרך אחרת. לכן היא גם לא מוכנה לדון בזה אתך.
2. נראה שהילדה שלך הציבה לעצמה מטרה (שגויה) של הפגנת כוח (עייני בתשובות אחרות שלי באתר, כאלה שמסבירות את התיאוריה של דרייקורס). הילדה שלך רוצה לשלוט, והיא תמיד רוצה להיות זו שמחליטה. חשוב להבין שבחירה במטרה שגויה נובעת מהתנסות ומלמידה בעבר. הילדה בחרה בהתנהגות מסוימת לאחר שדרכי התנהגות אחרות לא עזרו לה, לדעתה, ולא השיגו את מטרותיה. או שהיא לא מכירה דרכים אחרות בצורה טובה, כזו שתיתן לה ביטחון.
3. קחי בחשבון שיש לה גם רווחים כתוצאה מההתנהגות הבעייתית. הילדה מרגישה חזקה (והיא אוהבת להרגיש חזקה!). היא גם מקבלת המון תשומת לב כתוצאה מההתנהגות, כי אמא, או הגננת, מפנה מזמנה ומשוחחת איתה. כמובן שזו דרך שלילית, אבל היא מניבה לילדה רווחים והיא, כדי להרוויח, מוכנה לשלם את המחיר (היקר) של היעלמות החברים. את כותבת שהיא גם "מגלגלת עיניים" ומסרבת לשמוע. כך היא מראה לכם שהיא ""חזקה גם עליכם" ואתם לא תגידו לה מה לעשות.
4. אתם נותנים לה טיפול, ואני מקווה שהטיפול טוב, אבל חשוב לדעת שלוקח הרבה זמן ל"תקן" התנהגויות שכבר נרכשו. צריך להכחיד התנהגות וותיקה, שאני מרגיש בה טוב, להבין שעשיתי משהו לא נכון (ואוי, כמה קשה להודות בטעות), ואז לבנות התנהגות חדשה. מדובר בתהליך ארוך ומיידע שלוקח הרבה זמן. המטרות של הטיפול צריכות להיות: ויסות רגש הכעס, שליטה בו והפנמת דרכי התנהגות אחרות לפתרון בעיות. אני מציעה לך לבדוק עם המטפלת מה המטרות שהוצבו לטיפול. (לשם הנוחיות אני כותבת בלשון נקבה, מטפלת).
5. ולגבי שאלתך מה אתם יכולים לעשות עם המידע שהגננת מוסרת לכם? – התייחסו בכבוד אל הגננת, הזכירו לה שהילדה בטיפול, ודווחו למטפלת. מעבר לזה – אל תעשו. אינכם יכולים, ואינכם צריכים, להיות אלו שמענישים את הילדה בבית על מה שהיא עשתה בגן. תעשו הפרדת רשויות. הגננת תטפל בילדה בשעות הגן ואתם – בשעות הבית. אבל דווחו למטפלת על הדברים ובקשו את התייחסותה. אני חושבת שאם העבודה עם הילדה תהיה הדוקה, ועקבית, והתגובות תהיינה זהות בבית ובגן – המצב ישתפר.
6. מכיוון שאתם כבר נותנים לה טיפול, אשאל מספר שאלות שיכולות להאיר לכם, אולי, היבטים נוספים:
– כמה זמן הילדה כבר בטיפול? במה אתם רואים שיפור ובמה לא? האם מה שכן משתפר מקבל חיזוק מתמיד בבית ובגן?
– האם יש קשר מתמיד ביניכם לבין המטפלת, ובין המטפלת אליכם? חשוב מאוד שהמטפלת תדווח לכם על מה היא עבדה עם הילדה, בכל מפגש, ותיתן לכם עצות איך לחזק את ההתנהגויות הספציפיות האלו בבית. חשוב גם שאתם תדווחו לה מה קורה במציאות היומיומית בבית. מה עובד ומה לא עובד.
– האם יש קשר בין המטפלת לבין הגננת? אולי הילדה מתנהגת נהדר בשעת הטיפול, כשהמטפלת לידה. אבל כשהיא צריך ליישם את הדברים בסביבה אחרת, מורכבת, והמטפלת לא נמצאת על ידה – זה קשה לה יותר. אולי אם הגננת תדע איך להגיב, ולחזק את מה שהמטפלת עושה – יהיה לילדה קל יותר לראות, ולהבין, איך ניתן ליישם את הדברים שלמדה בטיפול – במצבים חברתיים אמיתיים.
– גם אתם וגם הגננת צריכים לחזק התנהגויות טובות, בהתמדה, ולהאיר את ההתנהגויות הטובות. יחד עם זאת, לאור תגובות הילדה, נראה לי שאין טעם לערוך איתה שיחות על התנהגויות גרועות. היא נחסמת ובאמת לא שומעת. היא לא תשנה שום התנהגות כתוצאה מהשיחה (ההתנהגות הזו, כרגע, חזקה ממנה) והיא רק תתבצר יותר. זה מיותר ואולי אפילו מזיק. התייעצו עם המטפלת איך להגיב אם התפרצות כזו קורית בבית.
– אני מציעה לכם לשקול להצטרף לקורס של מכון אדלר בנושא הורות. זה יכול לתת לכם כלים להבנה ולהתמודדות עם הקשיים, עם בתכם ואולי גם עם ילדים אחרים.

בהצלחה
עידית