תוכן
הרעיון
בבית הספר קיימים מספר אינטראקציות ומעגלי שיח: בין מורים לתלמידים, בין תלמידים לתלמידים, בין מורים להורים ובין הורים להורים בתוך אותה כיתה. נשאלת השאלה איזה כוחות, עוצמות, יכולות או חוזקות עשויים להשפיע באופן מיטבי על היחסים שלנו עם הסביבה בכלל, ויחסי הקרבה והתקשורת במעגלים השונים בבית הספר בפרט? ראשית, נגדיר מהי עוצמה, חוזקה או כוח. עוצמה מוגדרת כיכולת, כתכונה שמתגלה בעת קושי, משבר, כישלון, התמודדות אך גם במצבי הצלחה. לעיתים, לעוצמה יש קונוטציה חיובית יותר מאשר לכוח שלעיתים יכול להיות שלילי או הרסני. תהליך זה של גילוי האני נמשך במסע אל העצמי במהלך כל החיים. למעשה, אנו מדברים על האישיות של הפרט שמכילה את העוצמות שבו, את אותם מאפיינים ייחודיים לאדם המשפיעים על הכרתו, דחפיו והתנהגותו במצבים שונים כמו: אחריות, נדיבות, כבוד, התמדה, איפוק, שיתוף פעולה, קבלת החלטות ועוד. העוצמות והכוחות משמשים כחיישנים וכסמנים הרגישים לקליטת המצב, להבנה משוכללת של הקיום שלנו בעולם, כדי להימנע מכאב נפשי ולהוליד תקשורת מיטבית. נשאלת השאלה מהן העוצמות המכתיבות את התנהגותנו וכיצד אנו יכולים לגלות ולפתח אותן?
המאמר
בתוך עצמנו קיים לעיתים מאבק בין הכוחות החיוביים לבין הכוחות השליליים כמו בסיפורי הילדות ובמשחקי הילדים שבהם מתואר מאבק בין ה"טובים" לבין "הרעים". בסיפורים אלה הטובים, בדרך כלל, גוברים על כוחות הרשע וההרס. גם פרויד דיבר על המאבק הקיים אצל האדם בין אינסטינקט החיים לבין אינסטינקט המוות, בין הכוח, הדחף, היצר שבונה, שמניע קדימה ששומר על קיום האדם והישרדותו לבין הכוח התוקפני, ההורס. בסופו של דבר, כוח החיים גובר ומנצח (לרוב). במקביל לכוחות אנו נולדים עם סט רגשות בסיסי זהה כחלק מהאינסטינקטים שלנו (כגון, שמחה, עצב, פחד, גועל, התעניינות, כעס). עם ההתפתחות הקוגניטיבית אנו מפתחים רגשות מורכבים (כגון, אמפתיה, סימפטיה, קנאה, אשמה, בושה, גאווה, חרטה ועוד). האמוציות המורכבות דורשות רפלקסיה עצמית, התבוננות פנימית והן מתייחסות ל'עצמי'. השוני בין אדם לאדם טמון בטווח הרגשות והעוצמה שלהם. סט התכונות שלנו, לעומת הרגשות, לא זהה ושונה מאדם לאדם, אך בין המודעות הרגשית לבין המודעות לעוצמות קיימת תלות הדדית. כאשר אנו מתמודדים עם כעס בעצימות גבוהה אנו צריכים לאמן את היכולת לוויסות הרגשי. אך מאיזה גיל אנו יכולים לגלות את העוצמות, החוזקות והכוחות שלנו? האם הם מולדים? נרכשים?
כוחות האני הקיימים בנו הם כוחות מולדים ונרכשים כאחד. אנו נולדים עם סט של תכונות, טמפרמנט. העוצמות הללו הם חלק מהטמפרמנט המולד של כל תינוק, שמתחיל לגלות את כוחו כשהוא מרים את ראשו ונאלץ להתמודד עם כוח המשיכה. או אז הוא מחזק את זוקפי הגו כדי להושיט יד, ובהמשך לזחול ולדחוף את עצמו קדימה. יש ילדים שנולדים עם לקות מסוימת או תסמונת שצובעת את האישיות שלהם בעוצמות וכוחות חיוביים כדי לגבור על הקושי ולהתמודד. מכאן, שיכולת או חוזקה ניתנת לאימון ולשינוי. יש לנו יכולת לפתח את היכולות האישיות, המשאבים, לשם התמודדות טובה יותר עם הקשיים הניצבים בפני האדם ולגלות ולחזק את הכוחות האישיים והייחודיים, המצויים בכל אחד מאיתנו. אם אנו רוצים לערוך שינוי במאזן הכוחות, החוזקות, העוצמות שלנו לטובת אלה החיוביים השינוי יכול להיות סוג של אימון כמו בחדר כושר. עלינו להתאמן בהתמדה, בנחישות ובעקביות ולפתח שרירים שאולי חלשים או מוחלשים. לעיתים, כוח מרכזי כמו נדיבות, למשל, נזקק לתגבור ועזרה של כוחות תומכים ועוזרים כמו, ראיית הזולת, וויתור, הקרבה. כדי שילד יחזק בעצמו את כוח שיתוף הפעולה עליו לגלות ולפתח כוחות נוספים כמו, כוח האכפתיות, כוח הנתינה, כוח ראיית האחר, כוח הוויתור ועוד. אם נמשיך בדימוי של שינוי כחדר כושר נראה שגם בתורת האימון כאשר מחזקים שריר מסוים לעולם יבואו לעזרתו שרירים נוספים שמשמשים כתומכים או כמייצבים לשריר הפועל. מכאן, שעוצמה אינה עומדת בפני עצמה אלא קשורה וכרוכה בעוצמות נוספות כמו שרשרת מולקולארית שמניבה תגובה מותאמת. לעיתים הכוחות האלה עובדים במקביל, ולעיתים תומכים מאחור ומעודדים את הכוח המרכזי. הכוחות האלה טמונים בנו ואנו נושאים אותם כמו צרור מפתחות כדי לפתור בעיה או קונפליקט עם המפתח המתאים. המוח שלנו גמיש, פלסטי ניתן לאימון וניתן לשיפור ולפיתוח של עוצמות וכוחות בכל שלב, בכל גיל (כמעט). נשאלת השאלה מהם הכוחות הדומיננטיים שמובילים אותנו קדימה ביחסנו עם הסביבה במעגלי השיח השונים במרחב הבית ספרי?
"מודל חמשת התכונות" עוסק בחמשת התכונות הדומיננטיות ביותר שהן בעלות השפעה ניכרת על אישיות האדם ועל האופן שבו הוא מתנהג. על פי מודל זה, ניתן לייחס שלל התנהגויות ומאפייני אישיות לחמישה ממדי אופי: מוחצנות, נועם הליכות, פתיחות מחשבתית, מוכוונות (או רגש אחריות) ויציבות רגשית. ההורים והמורים יכולים לחזק את כוחות האני של הילד, שכן הם משקפים כבמראה את העוצמות והחוזקות של הילד בדרך של שיקוף ומשוב ספציפי. כאשר מורה או הורה אומר לילד "כל הכבוד" זהו תמריץ מוטיבציוני אך הוא לא תמיד עוזר לילד לקרוא את "מפת התכונות" שלו. משפט כמו: "אני מאוד מעריכה את הכנות שלך ואני יודעת כמה אומץ נדרש ממך לומר את הדברים באופן כה רגיש" ילמד את הילד להכיר את עצמו ואת "שפת העוצמות". נראה, שאין זה מספיק לאמן את העוצמות והכוחות של האני (ילד, מורה, הורה) אלא יש ללמד את שפת העוצמות שהיא שפה של תקשורת רגשית מקדמת ומעצבת. על המבוגרים מוטלת האחריות ללמד את הילד לדברר את עצמו באופן שכוונתו תהיה ברורה, מדוייקת, ישירה אך לא פוגענית שמחוברת לרגשותיו. כאשר ילד רוצה לחזק את עוצמת הכנות או הישירות עליו לדעת איך לעשות זאת מבלי שהכנות או הישירות תפגע באחר. בדור ה-Y שהוא דור טכנולוגי של כאן ועכשיו, ומהר ועוצמתי בנגיעת אצבע קלה מתפתחת תרבות ה"אין קשב", זו האימפולסיבית, התובענית שאינה יכולה להתמודד עם תסכול. סף הגירוי הנמוך שנועד לספק את עקרון ההנאה וההימנעות מכאב מתמודד עם עקרון המציאות המהווה את הכוח המרסן, המווסת אל מול חוקי החברה והנורמות המוסריות המקובלות. לעיתים יהיה זה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזק את כוח האיפוק שחשיבותו רבה לדור הנוכחי כפי שניתן ללמוד "ממבחן המרשמלו" הבודק את עקרון דחיית הסיפוקים. במסגרת הניסוי נבדקת קבוצה של בני 4, כאשר לכל אחד מהם ניתן מרשמלו כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. התוצאות הראו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר בחייהם הבוגרים. אם כך, נראה שכוח האיפוק יכול להוות את אחד הכוחות המרכזיים שכדאי להקנות לילדים כמו גם למבוגרים במעגלי השיח השונים.
אם נרצה לשרטט את "מודל העוצמות", ולהתאמן "בשפת העוצמות" נראה שבכל מעגל של אינטראקציה ושיח בין מורים למורים, בין מורים לתלמידים, בין מורים להורים, בין תלמידים לתלמידים ובין הורים להורים נדרשים אותם כוחות מרכזיים או עוצמות שיניבו יחסי קרבה ואכפתיות ותקשורת מיטבית בבית הספר. את העוצמות הללו נתרגם למעשים, לפעילויות מקדמות במעגלים השונים. כך למשל, מעגל היחסים בין הורים להורים מספרים לנו דבר מה על מערך היחסים בכיתה. ייתכן שחשוב לחזק במעגל זה את כוח התקשורת, כוח הפרגון וכוח ההדדיות. במעגל שנוצר בין בית הספר "יצחק רבין" לבין ההנהגה הבית ספרית אמצנו את כוח ההקשבה, כוח שיתוף הפעולה הפורה והמפרה בדרך (ולאו דווקא בפתרון), כוח השקיפות וכוח ההתייעצות. כוח הוליד כוח למען מטרה משותפת, למען ילדנו. כל אלה יוצרים אקלים שונה ביחסים בין בית הספר לבין ההורים. אז עם איזה כוח אתם רוצים לקום מחר בבוקר?
