המשחק עוסק במקובלות חברתית ומטרתו לעורר מודעות לנושא בין התלמידים ולעודד את התלמידים לסייע לאלו שאינם מקובלים חברתית.
1. להבין מהי מקוּבלוּת חברתית לעומת אי-מקוּבלוּת חברתית, וליצור אבחנה בין אי-מקובלות בחברה לבין נידוי חברתי.
2. לבדוק עם התלמידים: למה בעצם חשוב להם להיות מקובלים? ולמה הם זקוקים באמת?
3. לעזור לתלמידים לפתח רגישות לילדים שאינם מקובלים או דחויים חברתית, ולחשוב יחד האם וכיצד אנו יכולים לסייע ולהשפיע על המצב החברתי בכיתה.
"מרגע שאנו מפרידים בין האור לבין החושך, ומזדהים עם האור בלבד, כל אדם אחר מאיתנו נעשה מזוהה עם החושך.
אבל אנחנו זקוקים לערכים שמסתתרים בחושך, בדיוק כשם שאנחנו צריכים את הערכים הגלויים לעינינו באור.
הצורך הזה גורם לנו להטיל את החושך הסמוי על אלה שאותם אנו תופסים כשונים מאיתנו. וכשהחושך עולה אל פני השטח, הוא מביא עמו אסוציאציות לכל הדברים שאותם הגלינו לחשיכה. אנו מתבוננים באויבים שלנו, ואנחנו רואים בהם את כל הדברים, שאיננו רוצים לראות בנו. לא פלא, שאנחנו מנסים להרוס אותם באכזריות כזאת."
(מתוך הספר "יונג", מאת: ד"ר רובין רוברטסון, אוניברסיטת מרילנד, ארה"ב)
מהי "מקובלות חברתית" ומהי "אי-מקובלות חברתית"?
האדם הוא יצור חברתי. אנו זקוקים לאינטראקציה חברתית, לשייכוּת, לאישור ולאהבה בכל גיל. ילדים זקוקים לאישור החברתי הזה במיוחד, מאחר שעבורם אין הוא מותרות אלא צורך בסיסי, הקשור קשר הדוק לבניית ההערכה העצמית שלהם ולדימוי העצמי והחברתי שלהם. חלי ברק, במאמרה "אני וחברים – על עולמם החברתי של ילדים בכיתות ה-ו", מדגישה זאת: "החברים הם המרכז המשמעותי של החיים – לפיהם נקבע הערך העצמי, הדימוי, תחושות השייכות, הצורך להרגיש 'דומים, שונים כמו כולם'. אם אתה לא שייך אתה לא קיים." אי-
מקובלות חברתית לעומת דחייה חברתית
ד"ר קלודי טל מגדירה ילדים לא מקובלים חברתית כילדים זנוחים. אלה הם ילדים הנוטים להיות מבודדים. אין להם חברים רבים, אך הם אינם שנואים על ידי הילדים האחרים. כלומר מתעלמים מהם, אך לא לועגים להם או דוחים אותם באופן אקטיבי. לעומתם, על פי קלודי טל, ילדים דחויים הם ילדים השנואים על מרבית חבריהם לכיתה, והזוכים לאהדה מועטה בלבד. כלומר, יחס הדחייה שהם מקבלים הוא יחס אקטיבי.
חשוב לעשות יחד עם הילדים הבחנה זו בין אי מקובלות חברתית לבין נידוי חברתי. יש מקום לומר שאי-מקובלות חברתית – גם אם היא עשויה להכאיב והיא איננה פשוטה להתמודדות, היא לגיטימית, כי ייתכן שלעתים, במקומות מסוימים נהיה רצויים פחות. אך נידוי חברתי הוא פעולה אקטיבית של הרחקה שיש בה אלימות ואכזריות, ובה יש להתערב ואף לגנותה.
מדוע המקובלות החברתית רבת משמעות להתפתחותו של הילד? "מחקרים עדכניים מצאו שלאיכות הקשרים החברתיים של ילד עם קבוצת השווים (ילדים אחרים בני אותו הגיל) השפעה מרחיקת-לכת על הסתגלותו העתידית, ואף על הישגיו הלימודיים. שני היבטים שקשורים לאיכות הקשרים עם החברים נמצאו כבעלי חשיבות מיוחדת: מידת האהדה שלה זוכה הילד מילדים אחרים (מידת הפופולאריות שלו), והאם יש לו חבר אישי וקרוב, שמהווה שותף עקבי למשחק, לפעילות ולהתייעצות. דהיינו, החוקרים מצביעים על כך שילדים מקובלים על רבים מחבריהם לכיתה, וילדים המגבשים חברויות קרובות (עם ילד אחד או יותר), ייטיבו להסתגל לכשיגדלו. לעומת זאת, ילדים דחויים, כאלה ששנואים על-ידי רבים מחבריהם לכיתה, וכאלה שאין להם ולא היו להם חברים אישיים קרובים, נוטים להתקשוֹת בהשתלבוּת חברתית בחייהם הבוגרים – קשיים המשפיעים לרעה גם על הישגיהם הלימודיים" (מתוך מאמרה של קלודי טל – "ילדים דחויים: מהם מאפייניהם וכיצד ניתן לעזור להם?")
המאמר המלא מצוי באתר הסתדרות המורים בישראל
להמשך קריאה בנושא, ראו ספרה של ד"ר קלודי טל," כשירות חברתית – התפתחות, הערכה, טיפוח והתמודדות עם קשיים"
מדוע מתרחשת אי-מקובלות חברתית?
ניתן לציין שלוש קבוצות עיקריות של סיבות לאי-מקובלות חברתית:
1. סיבות הקשורות לילד הלא-מקובל עצמו ולמשפחתו – הילד נושא עמו שוני (למשל במראֶה, במזג, בשפה, במצב המשפחתי), או יש לו קושי חברתי להשתלב או לקות כלשהי. לחלופין, הילד מגיע ממשפחה הנבדלת מהאחרות או אפילו מעודד התבדלות באופן לא מוּדע.
2. סיבות הקשורות לכיתה, לקבוצה, למערכת הבית-ספרית או לתרבות שהילד הדחוי משתייך אליה – יש קבוצות המאפשרות את קיום התופעה: מתוקף היותן חסרות סובלנות, תחרותיות, משוללות נורמות של גבולות ונימוס, הן מאפשרות לדחות אחרים בבוֹטוּת. חשוב לדעת כי הדחייה החברתית לא תמיד קשורה לילד עצמו, אלא גם לקבוצה ולתרבות שהוא חי בהן.
3. סיבות הקשורות לטבע האנושי הדוחה את השונה ואת החריג – נטייתם הטבעית של בני האדם היא להימשך לדומים להם, ולחבור אליהם. כך גם אצל הילדים. לעתים אנו דוחים חברתית יחידים המזכירים לנו חלקים שאיננו אוהבים בתוכנו – נעדיף להרחיק מעלינו את אלה המזכירים לנו את אותם חלקים ולא להתמודד עם החלקים האלה אצל עצמנו.
המורה כמקור לדוגמה אישית
נסו לחשוב: האם כילד/ה הייתם מקובלים חברתית, או לא? נסו להיזכר, גם אם נמניתם עם המקובלים שבכיתתכם או בחברה שבה צמחתם – האם היו מקרים שבהם חשתם (אם כילדים ואם כמבוגרים) דחויים חברתית? דחייה חברתית עלולה להתקיים בכל גיל, והיא גם פונקציה של שינוי בנסיבות חיים כגון מצב משפחתי או כלכלי, שינוי מקום המגורים, שוני פיזי או מנטאלי, ועוד. נסו להיזכר כיצד חשתם באותה עת, למה הייתם זקוקים, ומי סייעו לכם וכיצד.שיתוף אותנטי של התלמידים בחוויה שחוויתם יכול לסייע להם ביצירת דוגמה אישית להתמודדות עם קושי אמיתי כגון הכאב הכרוך בדחייה חברתית. לצד זאת, נסו לחשוב על דוגמה שהשיתוף בה לא יגרום לכם לחוש שלא בנוח מול התלמידים.
שאלו את התלמידים:
1. כיצד הייתם מגדירים מיהו תלמיד מקובל בחברה? וכיצד הייתם מגדירים תלמיד שאינו מקובל בחברה?
2. האם לדעתכם יש הבדלים בין התלמידים שאינם מקובלים בחברה? אם כן – מהם ההבדלים?
3. לפי מה נקבעת המקוּבלוּת החברתית? לפי תכונות חיצוניות (למשל, מראה חיצוני או בגדים אופנתיים)? לפי תכונות פנימיות (למשל, חוכמה, חוש הומור או נדיבות)?
להעמיק את הדיאלוג במהלך המשחק
לאחר חלק א של הפעילות – פותחים בסבב שאלות שיתוף. גם המורה משתתף בסבב.
שאלות מנחות לסבב:
1. להיות חלק מקבוצת הרוב ("אנחנו") – מה זה נתן לכם? מה הרווחתם מזה?
האם הפסדתם משהו מכך שהייתם חלק מקבוצת הרוב?
2. מה הפך את הילד או הילדה שעמדו יחידים אל מול הקבוצה שלכם ("הוא"/"היא") ללא מקובלים בחברה?
3. מה לדעתכם הוא או היא חשו במצב הזה?
לאחר חלק ב של המשחק – פותחים בסבב שיתוף ושאלות נוסף:
שאלות מנחות לסבב:
1. מי השתייכו לקבוצת הילדים האחרים ("הם")?
2. מדוע הייתם לא מקובלים או לא רצויים? מה גרם לכך שהילדים בקבוצת ה"הם" התייחסו אליכם אחרת?
3. איך הרגשתם מול קבוצת ה"הם" כשהייתם לא מקובלים או לא רצויים? מה היה הכי קשה במצב הזה? האם היו למצב גם צדדים חיוביים?
4. איך הגבתם כשהייתם דחויים? האם עשיתם משהו/האם נקטתם בפעולה או בעמדה כלשהי? האם דיברתם על כך עם מישהו? (תקפתם? בכיתם? נסוגתם? פניתם למבוגר?)
5. נצלו את הדיון כהזדמנות להעמקת השיח ובירור העמדות של התלמידים ותחושותיהם לגבי מקוּבלוּת חברתית לעומת אי-מקוּבלוּת חברתית:
שיקוף אמפטי – אם אתם רואים כי השיתוף במצבים שעלו במהלך המשחק אינו פשוט לילדים/לתלמידים?, נסו לשקף להם זאת בצורה אמפטית ולאפשר להם לשתף בקושי בגלוי. לדוגמה: "אני רואה כי המצב שאנחנו מדברים עליו מעורר בך תחושות לא פשוטות. היית רוצה לשתף אותנו בתחושות שלך?".
מתן לגיטימציה לקושי – נצלו הזדמנות זאת, שבה התלמידים מביעים רגשות מורכבים וקושי, והמחישו את הקושי האמיתי הטמון במצבו של הילד הלא-מקובל או הדחוי חברתית. הצפת הקושי והעלאתו למודעותם של התלמידים נותנים לגיטימציה למורכבות התחושה, ומכאן גם מאפשרים התמודדות ממשית יותר עמה, לדוגמה: "אני רואה כי את/ה מעלה מצב לא פשוט, שכרוכות בו תחושות לא קלות.זוהי תחושה קשה אך הזדמנות מצויינת להבין את הקושי ואת הבדידות שחוו הילד או הילדה הלא מקובלים".
ועוד דוגמה: "במהלך המשחק כל אחד מאתנו חשב על דוגמה משלו, שהרי כל אחד מאתנו חווה מתישהו תחושה שהוא לא הכי רצוי או לא הכי מקובל. זה קורה לכולם. גם לאנשים שהם מקובלים בדרך כלל. זה קורה, למשל, במקום חדש, או במקום שנוכחים בו ילדים לא נחמדים."
הכאן והעכשיו הקבוצתי – נצלו את ההזדמנות של הכאן והעכשיו הקבוצתי כדי להמחיש לילדים את כוחה של הקבוצה לסייע בהתמודדות עם הבדידות הנובעת מאי-מקובלוּת חברתית. בהתגייסות הקבוצתית למען היחיד הבודד יש אמירה חברתית רבת משמעות. כמו כן היא יכולה לסייע לתלמידים לגייס אומץ ולעזור לילד שמעמדו החברתי נמוך, וקיים אצלם חשש שעצם ההתערבות לטובתו תפגע חברתית גם בהם.
עידוד ההידברות הישירה בין המשתתפים – כדאי לעודד הידברות ישירה בין התלמידים, בעת המשחק וגם במהלך הדיון. הרי במציאות המורה לא יהיה נוכח בחלק מהמצבים שבהם ילד לא-מקובל מורחק מחברת התלמידים. לכן רצוי לתת לתלמידים לשאול זה את זה שאלות, להתייעץ, להתווכח, להעלות רעיונות והצעות לפתרונות, והמורה ינחה את הדיון, ישקף ויתווה את מהלכו.
לרעיונות נוספים להעמקת הדיון הרגשי בקבוצה – ראו: טיפים לניהול דיון רגשי בשעה הפרטנית מאת חלי ברק, באתר "בין הצלצולים".
שאלו את התלמידים:
1. למה אתם זקוקים בחברוּת?
2. אנו זקוקים לחבר או לחברים טובים כדי להרגיש אהובים ורצויים. האם חשוב לכם גם להיות מקובלים? אם כן – למה?
3. ראינו שאין דרך אחת להגדיר מקובלות. מה זה אומר לנו?
4. האם הילד המקובל הוא בהכרח הילד הכי מוכשר והכי מוצלח? האם אתם חושבים שמי שמצליח כמבוגר היה בהכרח ילד מקובל?
למשל: ביל גייטס, מקימה של חברת מייקרוסופט – האם בהכרח היה הילד המקובל ביותר בכיתה או בחברה שבה צמח?
5. מדוע חשוב להיות רגישים לילדים אחרים, ילדים שאינם מקובלים או שהם דחויים חברתית?
6. זה המקום לשוחח על האחריות החברתית שלנו ועל זכותו של כל אדם וכל ילד ליחס של כבוד. האם יש לכם הצעות כיצד ניתן לסייע לילד שאינו מקובל בכיתה להפוך אותו לילד מקובל יותר?
נקודה לתשומת לב המורה: חשוב שהילדים יֵדעו שאפשר וצריך לפנות למבוגרים לקבלת עזרה. עליהם לדעת שזהו תפקידם של המבוגרים לשמור שילדים לא ייפגעו ולא יפגעו בילדים אחרים על ידי דחייה חברתית, שתפקידם לפקח על כללי ההתנהגות בחברת הילדים, להדריך את הילדים כיצד לנהוג, לשים לפניהם גבולות. המבוגרים צריכים להשגיח, והילדים הדחויים צריכים לפנות אליהם. זו איננה הלשנה, זוהי היעזרות.
