רקע
פסוק יז (ויקרא יט) מתחיל בציווי: לֹא תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ובכך עסקנו בפעילות נפרדת). הפסוק ממשיך בציווי: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
נשאל כמה שאלות עקרוניות, וננסה להשיב עליהן.
1. האם עלינו להעיר לכל אדם שנהג לא כשורה?
2. מדוע עלינו להעיר לאדם שנהג לא כשורה?
3. כיצד עלינו להעיר לאדם שפעל לא כשורה?
1. האם עלינו להעיר לכל אדם שנהג לא כשורה?
הציווי בספר ויקרא הוא: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, כלומר: יש להוכיח כל אדם הפועל שלא כשורה. אולם, אם נפנה לספר משלי, נגלה כיוון מחשבה אחר: אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, 8).
לפי הפסוק בספר משלי, לא מוכיחים כל אדם. את ה"לץ" לא מוכיחים, מחשש שלא ידע לקבל את הדברים, וישנא את המוכיח. אך את החכם כן מוכיחים, כי הוא ידע איך לקבל את הדברים.
אם כן, למי יש להעיר? האם עלינו להעיר רק למי שההערה תועיל לו? ואולי צריך להעיר רק לאנשים שתגובתם לתוכחה תהיה נעימה לנו? האם לא כדאי יותר להוכיח דווקא את ה"לץ", כי הוא זקוק לשיפור? ואולי כדאי להשקיע רק במי שמסוגל להבין?
2. מדוע עלינו להעיר למי שנהג לא כשורה?
לשאלה זאת יש תשובות רבות, ולא כולן מבוססות על הציווי המקראי. הנחת היסוד היא: תוכחת הזולת נובעת מתוך אכפתיות ולא מתוך רצון להרע. בספר משלי נימוק זה מנוסח כך: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה', יוֹכִיחַ". (משלי ג, 12). כלומר: התוכחה של האל נובעת מתוך אהבה, וזה יכול להיות נכון גם לגבינו – כלפי חברים ובני משפחה.
פירוש הרמב"ן לפסוק מספר ויקרא נותן כיוון מחשבה שונה מעט:
הוא מפרש את הציווי: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, ואת הציווי: וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, כמקשה אחת: "ולא תשא עליו חטא – שיהיה עליך אשם, כאשר יחטא ולא הוכחת אותו". כלומר, אם אדם חטא כיוון שלא הערנו לו, אנחנו אשמים בכך שחטא. על-פי תפיסת האחריות הנובעת מפירוש זה, כולנו אשמים בחטאו של אדם, אם לא הערנו לו.
ניתן לתרגם זאת לדוגמאות של ממש מן החיים:
– כמבוגרים – אם לא הערנו לאדם שנהג בכלי רכב לאחר ששתה אלכוהול, אנחנו אחראים על חטאו.
– כילדים – אם לא הערנו לחבר שהציק לילד אחר, אנחנו שותפים להצקה.
3. כיצד עלינו להעיר לאדם שנהג לא כשורה?
התלמוד הבבלי דן בסוגיית הציווי הוכח תוכיח באמצעות הצגת מקרה.
וכך הוא מגדיר את קו הגבול:
הוכיחוֹ (אם אדם הוכיח אדם אחר) ולא קיבל (והאדם לא קיבל את הביקורת).
מנין שיחזור ויוכיחנו? (ממה אנו לומדים שצריך להוכיח אותו שוב?)
תלמוד לומר: תוכיח מכל מקום (על אף זאת, יש לחזור ולהוכיח. אנו לומדים זאת מהפסוק במקרא: הוכח תוכיח – כפילות הציווי).
יכול אפי' משתנים פניו (?)
יכול (הצגת שאלה: האם אדם יכול לחזור ולהוכיח), אפילו עד כדי שינוי (הלבנת) פניו (של האדם שמעירים לו)?
תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא.
הלבנת פנים היא חטא, ולכן אסור להמשיך ולהוכיח, אם התוכחה גורמת להלבנת פנים.
אם כך, כיצד להעיר? לפי חז"ל, גבול התוכחה הוא הלבנת פני אדם. אמנם אנו לומדים זאת מתוך המילה חטא, אולם נתמקד בעיקר: ביקורת עלולה להלבין פנים. זהו, לפי חז"ל, קו הגבול. מטרת התוכחה אינה להעליב, אלא להביא לשיפור.
