תוכן
הורים רבים מתלוננים על כך שילדיהם אינם נוהגים בהם בכבוד. לעיתים קרובות ההורה המבוגר חש פער בין דפוסי ההתנהגות להם הוא הורגל בילדותו לבין דפוסי ההתנהגות אותם הוא חווה מצד ילדיו. פער זה מתסכל את ההורים משתי סיבות. ראשית, ההורה מרגיש כשלון חינוכי בכך שהוא לא השיג את היעדים החינוכיים שהוריו השיגו שהרי הוריו הצליחו טוב יותר לחנך את ילדיהם בהשוואה אליו. שנית, ההורה חש כפוי טובה ותסכול. בניגוד לנורמות ההתנהגות לאורן הוא התחנך ועל פיהן הוא מתנהג, ילדיו חורגים מנורמות אלו והתנהגותם לא ראויה.
מטרת מאמר זה הינה להבין את התופעה וכן להעלות דרכים בכדי לסייע להורים להתמודד עם התפרצויות כעס וחוצפה של ילדיהם.
ראשית יש להקדים ולומר כי ישנם מצבים בהם לילד ישנם קשיים בוויסות עצמי ובשליטה בתגובותיו (למשל ילדים עם קשיי קשב וריכוז). לעיתים הקושי מלווה בהתנהגות אימפולסיבית ולא מבוקרת. במצבים אלו הטיפול לרוב הינו ממוקד ומתבצע על ידי אנשי מקצוע (פסיכולוג, נוירולוג או פסיכיאטר). במאמר אתייחס למקרים הנורמטיביים יותר בהם לילד יכולות וויסות עצמי תקינות, אך לעיתים התנהגותו בוטה ותוקפנית.
כעס לרוב הינו תוצאה של חוויית תסכול. ילדים כמבוגרים חווים לעיתים מצבים בהם מבוקשם אינו נענה. במצבים אלו ההתמודדות יכולה להיות במספר מישורים. ההתמודדות הבריאה והיעילה הינה ניתוח נכון של המצב, הבנה מה רצינו, מדוע משאלת הלב שלנו לא התקיימה וחשיבה מחודשת האם הרצון שלנו היה אכן מוצדק והאם ישנן דרכים חלופיות כדי להגשים את מאוויינו. התמודדות לא יעילה עם מצבי תסכול הינה על ידי ביטוי כעס ותוקפנות. הכעס הינו פרץ רגשות שלילי שבא בתגובה למצב מתסכל. לרוב הכעס לא רק שלא משפר את המצב, אלא אף פוגע בו. כשאנו כועסים אנו מאבדים את שיקול הדעת שלנו ותגובותינו אינן שקולות ומתאימות. התגובה של הסביבה (ובמקרה דנן של ההורים) לכעס ולתוקפנות הינה לרוב פגיעה אישית ואף התבצרות בעמדות. בשל כך, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו ומגיב בכעס ובחוצפה כלפי הוריו, לא רק שאין הוא מקדם את עניינו ואין הוא מביא את הוריו לכדי הסכמה עמו, אלא שהוא אף עלול לגרום ליתר התנגדות של ההורים וסירובם להיענות לבקשותיו.
ההורים החווים תוקפנות מצד ילדם עלולים להגיב בתגובות לא יעילות ואף מזיקות. כאשר ההורה מגיב בכעס, צעקות ואף אלימות כלפי הילד הוא מציב בפני ילדו מודל של תוקפנות. הילד רואה את ההורה המגיב בכעס ולומד כי כעס הינה תגובה לגיטימית ואף אולי רצויה.
תגובה נוספת לא יעילה שהורים עלולים להגיב בה כלפי ילד כועס או מתחצף הינה 'כניעה' לרצונות הילד. במצבים אלו תגובת ההורים מחזקת את ההתנהגות הקלוקלת של הילד. הילד לומד כי תוקפנות הינה יעילה עבורו כדי להשיג יעדים. ילד זה ישתמש בתוקפנות בכל פעם שירצה להשיג יעדים בבית ובחברה מתוך הנחה כי האלימות הינה כלי יעיל עבורו.
בניגוד לשני דפוסי תגובות אלו (כעס של ההורה או כניעה) ניתן להציג דרך התייחסות שונה שהינה יעילה יותר. כאשר הילד נתון בפרץ רגשות, קשה ולעיתים אף לא ניתן לשוחח איתו בקור רוח שכן הוא אינו קשוב לדברים הנאמרים לו. אשר על כן מומלץ להמתין עד שהילד יירגע ורק אז לדבר איתו. מומלץ לשבת עם הילד בנחת רוח ולחזור עמו על פרטי האירוע. להסביר לילד כי הוא היה מתוסכל והתמודד עם התסכול בפרץ של אלימות (חוצפה היא בהחלט סוג של אלימות מילולית). מומלץ כי ההורה ישקף לילד גם את הרגשות שהוא חווה כשהילד כעס והתחצף כנגדו. דיבור על רגשות והבנה של הילד כי גם הוריו עלולים להיפגע ממנו, יעזור לילד בעתיד לחשוב באופן כולל יותר לא רק על הרגשות שהוא חווה אלא גם על רגשותיהם של בני משפחתו וחבריו. באופן זה הילד ילמד להתחשב בזולת, להכיר ברגשותיהם ולהתאים את דרישותיו ליכולות של הוריו או חבריו.
