תוכן
לא אדבר כאן על רב תרבותיות, אלא על חינוך לשלום, אף על פי שהקשר ביניהם קיים, אך לא אכנס לזה. אדבר יותר על הקשר שבין חינוך לשלום לבין חינוך מתקדם. לא ברור מה זה חינוך לשלום. מספר ההגדרות והתפיסות בנושא הזה הוא גדול ורב. הן כוללות על פי רוב חינוך נגד אתנוצנטריות וחינוך לפירוז הנשק, חינוך להבנה הדדית ולשוויון זכויות, חינוך לפתרון קונפליקטים ועוד ועוד. שותף מאירלנד הצפונית ואנוכי עורכים בימים אלה ספר לחינוך לשלום וכמה מן המבקרים, אלה שעברו על תוכנית הספר, באו וטענו, שלא כללנו את כל מה שיש בחינוך לשלום. מבחינתם, זה כולל פתרון קונפליקטים בכיתה, מניעת אלימות בחצר בית הספר, רגישות, פיתוח רגשי, שימור הסביבה, אהבת הזולת, מה לא. קיימת הגדרה ישנה שאומרת, "אם הכול זה א', אז א' הוא כלום". ואם חינוך לשלום זה כל מה שטוב מתחת לשמי הרקיע, אז אנחנו עוסקים בדבר עמום מדי מכדי שנוכל באמת להתעסק בו.
אני רוצה להציע משהו יותר מוגדר לחינוך לשלום, ואני מדבר בעיקר על חינוך לשלום בתוך ההקשר שבו אנחנו חיים. היינו, חינוך לשלום, הינו קודם כל ללמוד לחיות בשלום עם יריב, לא אישי, לא מישהו שלקח ממני את העיפרון, אלא עם יריב קולקטיבי, שמפחיד אותי, שמאיים עליי, שבין שנינו אין יחסי אמון, אך יש הרבה פחד. חינוך לשלום איננו יישוב מחלוקות בכיתה ג', עם כל החשיבות. חינוך לשלום, וזה החלק הקשה ביותר, הוא כאמור לחיות בשלום או ללמוד לחיות בשלום עם יריב אמיתי, אויב. לכן חינוך לשלום בשוודיה מעורר אצלי בכל פעם את השאלה, שלום עם מי? עם הלווייתנים? עם האמזונות? מה נכלל, אם כן, בחינוך לשלום כפי שאני מבין אותו? יש ניתוח מצוין של נדים אוחנה ודני בר-טל מאוניברסיטת תל-אביב, של מהו בכלל קונפליקט עיקש בין מדינות או בין קבוצות אתניות, ומתוך זה משתמע עניין החינוך לשלום. הרעיון המרכזי העיקרי הוא, קודם כל, לתת לגיטימציה לצד השני במחלוקת. וזה לא עניין קל ערך. אין זה אומר הסכמה עם הצד השני, אלא רק מתן לגיטימציה לצד השני.
מתן לגיטימציה לצד השני, קבלת הנרטיב של הזולת כלגיטימי, נחלק לפחות לשלושה עניינים: (א) הכרה בחלקנו-אנו בקונפליקט, שזה הדבר הקשה ביותר. לגלות שאין לנו מונופול על הקורבנות, שתרמנו את חלקנו הנדיב לקונפליקט, ואנחנו ממשיכים לתרום אותו – לא בהכרח מן הבחינה האישית ואולי גם לא מן הבחינה הדורית-עכשווית. קודמיי תרמו את תרומתם, שלא לדבר על זה שסביר שגם היום אנחנו תורמים את חלקנו. (ב) העניין השני, ואני מדלג על זה מהר, הוא טיפוח אמפתיה לסבלו ולמצבו של הזולת. (ג) והשלישי הוא טיפוח נטייה לפתרון קונפליקטים בדרכי שלום.
הנה דוגמה רעננה הבאה ממחקר שביצע ד"ר יגאל רוזן, שעשה את הדוקטורט אצלי. הוא מוצא שהיהודים מכבדים מאוד, נותנים לגיטימציה ומייחסים חשיבות גדולה לנרטיב היהודי. בכך אין פלא. אבל לנרטיב הערבי אין שום משמעות בעיניהם. נרטיב לערבים? מה פתאום? כלומר, אין מתן של לגיטימציה אלמנטרית לצד השני. העניין הזה קשור, בין השאר, בבורות המוחלטת בכל מה שקשור לעולם הערבי. אצלנו, בספרי הלימוד, הערבים לא מופיעים יותר. פעם הם הופיעו, בתור האדם הפרימיטיבי, הגמל, האוהל, הפיתה, הבצל. זה כבר נעלם. אין לנו יותר סטריאוטיפים. אך בפועל, אין לנו יותר ערבים. בספר של נווה הם עדיין מופיעים, אבל פרט לזה, חלל ריק. זהו עניין של מתן לגיטימציה לנרטיב של הצד השני, עניין של הכרה אלמנטרית בזכותו שלו לקיום נרטיב משלו. אני רוצה להבחין פה בין שני דברים: בין היכרות עם הצד השני, שיכולה להיות גם היכרות שלילית, במובן של דע את האויב. היכרות של התרבות של הצד השני, של מאווייו, עוד לפני שאני נותן לו לגיטימציה, והשני הוא עניין של הכרה. הכרה במובן של acknowledgment או של recognition, כלומר, הנכונות שלי ללמוד, להיות נכון לתת לגיטימציה לצד השני.
מה לכל זה עכשיו ולחינוך מתקדם, כפי ששמענו היום מפי נמרוד אלוני ואחר כך מפי אבי רביצקי? אם נסתכל על חינוך לשלום במובנו הרחב ביותר, כמו שהצגתי קודם, אז בין חינוך לשלום לבין חינוך מתקדם כמעט אין שוני, שניהם כוללים את כל הדברים הטובים שבעולם. אבל אם מסתכלים על חינוך לשלום במובן היותר מצומצם, שאני מנסה להציג פה, אזי אפשר לראות שחינוך לשלום הינו גזרה מסוימת בתוך החינוך המתקדם. החינוך המתקדם כולל עוד כמה דברים, אבל גזרה מתוך זה נוגעת באמת לחינוך לשלום. יש מכנה משותף לשניים והוא, ששניהם נלחמים בנרטיב הדומיננטי. החינוך המתקדם יוצא כנגד הנרטיב של קפיטליזם ללא רחמים ושל הישגיות ללא מעצורים, נגד הנרטיב של הפרטה למען רווח, ונגד הנרטיב של כל פרט לעצמו באופן דומה, החינוך לשלום, נלחם בנרטיב של "אנחנו צודקים". "אנחנו ואין בלתנו". "לצד השני אין שום דרישות צודקות" או משהו מן הסוג הזה. חינוך לשלום נלחם בנרטיב האומר שלכל דבר יש תשובה אחת ברורה, ואם אינך מסכים עם התשובה, אזי אינך פטריוט. חינוך מתקדם וחינוך לשלום נלחמים שניהם בנרטיבים (או באתוסים), של סמכותנות, חד משמעיות וכיו"ב עניינים הדורשים קבלת מרות ונוסחה במקום מקום לערעור והרהור. הרעיון שלנו הוא ללמוד להסתכל על דברים מנקודות ראות שונות ומגוונות. סיפור קטן: אני הייתי פעם חניך השומר הצעיר, זה היה לפני המון שנים, נדמה לי שב-49' או 50' עזבתי. אחת הסיבות הייתה שלמדנו את השיר "אנו בני עם וארץ, לנו יש מחשבה אחידה". הלכתי למדריך ואמרתי, "סליחה, אני לא בעסק, לי אין מחשבה אחידה". ואז הוא אמר לי, "אתה יודע, אולי באמת מקומך לא בינינו". וחשבתי, "כן, זה נכון". גם חינוך לשלום וגם חינוך מתקדם חותרים לפלורליזם של דעות, לא ל"דעה אחידה".
ישנה זיקה הדוקה בין חינוך לשלום וחינוך מתקדם, שניהם מעלים שאלות זהות. כאן ארצה לדון בקצרה על שתי שאלות כאלה, אחת עניינה רוחב, והשנייה אורך. שאלת רוחב היא, אם אני רוכש ערכים כלליים, הומניסטיים כלליים, האם אלה יתורגמו על ידי ליחס ספציפי לקבוצה מאוד מסוימת? היינו רוצים שהתשובה תהיה חיובית, אך אין זה פשוט. אני יכול לאחוז בערך הדוגל ביחס סובלני ואמפתי אל הזר, אבל האם זו סיבה שלא אעשוק פועלים זרים? שהרי יש עניינים של רווח, ואשר למלך – למלך, ואשר לפרנסה – לפרנסה. אכן, אנחנו מכירים את התופעה של אנשים הדוגלים באמונות הומאניות כלליות יפות, אבל כשזה מגיע למימוש ספציפי, אזי האמונות האלה לא עומדות בפני המציאות. ואותה שאלה, רק בכיוון ההפוך, האם דבר ספציפי, כמו חברות שנוצרת בין יהודי לערבי בסדנה כלשהי, מוכלל ליחס שונה אל הקהילה האחרת? גם פה התשובה מאוד לא ברורה. חוט השני בכלל בחינוך הוא השגת מטרות מאוד ספציפיות ובודקים אם משיגים אותן. אבל האם יש אפקט אדווה? האם יש להשפעות האלה משהו מתפשט מעבר לכאן ולעכשיו? לרוב אין בודקים זאת.
זה היה לעניין ההשפעות לרוחב. מה בקשר לאורך? פה בא האתגר הגדול ביותר שלנו: איך משמרים לאורך זמן שינוי שהושג? אנחנו מומחים בגרימת שינויים, אך איך משמרים אותם כנגד כוחות חברתיים ופוליטיים המתכוונים להחזיר את גלגל השינויים אחורה? יש כאן שתי הבחנות שצריך לעשות. האחת היא בין עמדות מרכזיות, מעין אמונות צרופות, שאינן מועמדות לשינוי, ועמדות סתם, מעט שוליות יותר, שאותן ניתן לשנות. אנו מוצאים שאת העמדות הפחות מרכזיות מצליחים לשנות בחינוך לשלום. אולם מה שסדנה של סוף שבוע יכולה לשנות, יכול להשתנות בחזרה בקלות על ידי כוחות חברתיים ופוליטיים המבקשים למנוע שינויים. וכאן נמצאת הבעיה של שימור השינויים לאורך זמן.
כאן מתבקשת הבחנה נוספת שלא מרבים לעשותה. הבחנה שאני חושב שהיא קריטית. אני מבקש להבחין בין, מה שאני קורא מצד אחד, "זריקה בזרוע" – התערבות חינוכית של "זבנג וגמרנו", התערבות מרוכזת, מהונדסת היטב, מבוססת על הפסיכולוגיה החינוכית המתבטאת בהוראת משהו במשך שעתיים בשבוע או בסדנה במשך סוף שבוע שלם, לבין הצד השני – מה שאפשר לקרוא לו "טפטוף המים על הסלע": סוציאליזציה של תהליכים נמשכים, חיים בתוך סביבה דמוקרטית, חיים בתוך בית ספר דו-לשוני, וכיו"ב. שלא נשלה את עצמנו, התערבויות מסוג "זבנג וגמרנו" לא מחזיקות מעמד הרבה זמן. אנחנו צריכים ליצור סביבה המשכית שמאפשרת סוציאליזציה. בזה אני רוצה לומר, היום האתגר שלנו כבר איננו איך לשנות עמדות, תפיסות, סטריאוטיפים וכו'. האתגר הגדול שלנו, הוא ליצור את הפיגומים שיתחזקו את השינויים וימנעו את שחיקתם. ואכן, זהו האתגר העומד גם בפני החינוך לשלם וגם בפני החינוך המתקדם.
