תוכן
התופעה מוכרת לכל מורה: שניים-שלושה ילדים עושים בלגן בשיעור ומפריעים לכל הכיתה. ענת אשד, יועצת לצוותים חינוכיים ומנהלת פורום מכון אדלר, מסבירה מה מקור הבעיה – ואיך מטפלים בה בצורה הטובה ביותר. "כמורה, זה איתות לכך שיש בכיתה ילדים שרע להם. נקודת המוצא שלי היא שהילדים מתנהגים באופן שלילי כי הם מרגישים לא בטוחים ופגיעים, ואני מאמינה שאפשר לשנות התנהגות. לפיכך, על המורה לעבוד מצד אחד על הצבת גבולות, ומצד שני על שינוי".
איך מתחילים את העבודה עצמה? "בשלב הראשון צריך לכבות את האש, ובשלב השני לעבוד על מניעה, כדי שהגחלים לא יתלקחו שוב, וזה אומר לעשות תהליך קבוצתי. מבחינתי זו בעיה כיתתית שצריך לראות בצורה מערכתית. לכן, על המורה להיכנס לכיתה ולחזור על כללי ההתנהגות, מה מותר ומה אסור. לא בכעס ולא מתוך עלבון ותסכול. לא צריך להיגרר אחרי התנהגות שלילית. במקום זה יש לחזק התנהגות חיובית".
את לא מתייחסת להתנהגות השלילית בכיתה? "המטרה היא להעלות את תחושת הערך העצמי של כל הכיתה ולא לדבר על נושאים שליליים. המורה יכולה להיכנס לכיתה עם חיוך, לספר שהיא נהנית ללמד בדרך כלל, לציין התנהגות חיובית כללית ולשבח תלמיד או תלמידה מסוימת על מוטיבציה לימודית, התנהגות חברתית או כל נושא אחר".
ומה את עושה כאשר מפריעים לך בשיעור? "אני מפסיקה ללמד ומבקשת מהתלמידים להתרכז – שכל אחד ייקח אחריות ונמשיך ללמוד – ללא ההתייחסות למפריעים העיקריים. שמות המפריעים לא יהדהדו בכיתה בהקשר שלילי – כדי שהם לא יזכו לרווחים ולעמדת כוח כתוצאה מהתנהגות שלילית".
איך מחזקים את תחושת האחריות? "אני פונה אל כל הכיתה ומזכירה להם את המשימות שלנו – למשל, שצריך לסיים את שני הפרקים בתנ"ך עד השבוע הבא, לקראת המבחן המתוכנן שבוע לאחר מכן. אני אומרת: 'אני כאן כדי לעזור לכם. אם תשתפו פעולה – נצליח ללמוד, אם לא – אני לא מלמדת'. אני מקיימת איתם דיאלוג, מבקשת אך לא כופה, מאפשרת להם בחירה. מעבירה להם את האחריות ומשקפת להם את מה שקורה".
יש שישאלו איפה הסמכות שלך כמורה. "תפישתי היא שאני לא יכולה להכריח את התלמידים לשום דבר. ולפעמים, גם כשהכיתה מפריעה, אפשר לעצור, להקשיב להם. יכול להיות שזו מין אתנחתא, הם לא חיילים שצריכים להיות בשקט יום שלם. כמורה אני יכולה לחייך, לראות בזה פסק זמן של צחוק, וכך אני זו שמנהלת את הדינמיקה. מה שחשוב הוא להימנע ממאבקי כוח עם התלמידים".
איך נמנעים ממאבקי הכוח? "החוכמה היא לא להיכנס למאבקים כאלה, כי התלמידים הן אלה שינצחו. הם יגברו עלי, הם רבים. אם נכנסתי כבר למאבק כזה, אני חייבת לצאת. אני יכולה להגיד לתלמידים 'אם זו הדרך שאתם רוצים, ניצחתם – אתה אלה שמחליטים אם נלמד, אם אתם רוצים ללמוד'. אפשר רק בשיתוף פעולה ומתוך רצון".
וכיצד את מתמודדת עם קומץ המפריעים? "במקביל לעבודה על שינוי עם כל הכיתה, אני צריכה להיפגש מיד, ללא דיחוי, עם כל אחד מהתלמידים המפריעים לשיחה אישית. אני צריכה לבדוק אם מדובר בקשיים לימודיים או בבעיות חברתיות, ואולי הוא מרגיש קיפוח מצד מורים, מרגיש שלא מעריכים אותו, שלא מתייחסים אליו".
מה המטרה של שיחה ראשונית כזו? "התלמיד אמור לצאת מהשיחה עם תחושת ערך גבוהה יותר. אני מראה לו את היכולות שלו. כל ילד זקוק ליחס אישי. המפגש האישי ממוסס גם כעסים של המורה כלפיו, פתאום היא רואה אותו כאדם, כילד עם קשיים. המטרה היא להעצים את התלמיד ולגייס אותו לשיתוף פעולה. המטרה היא תקשורת מחזקת ומקרבת, שבסופה אנחנו יוצאים עם הסכם משותף לגבי ההתנהגות בכיתה, וקובעים פגישה לעוד שבוע. בהמשך אני מוסיפה לתת לילד חיזוקים בודדים, גם אם המאזן של ההתנהגות שלו הוא לא לגמרי חיובי".
וכאשר הבעיות עמוקות יותר ולא ניתנות לפתרון במסגרת הכיתה? "אני מוצאת שהכל נופל על תחושת ערך נמוכה, ואפשר לעשות עבודה עם כל ילד. למורים יש כוח והשפעה רבים כי הם במפגש אינטנסיבי עם הילדים. צריך להבין שכאשר ילד לא עושה, אסור לנו להתמקד בחוסר העשייה. יש לנו פרויקט לחיזוק תחושת הערך, וזה מתחיל בזה שאראה אותו, שהוא ירגיש שהוא קיים, שהוא משמעותי, שאני בעדו".
מה הטעויות הרווחות במצבים כאלה? "אם יש ילד שקשה לו בלימודים, והוא יושב בכיתה ולא עובד, ובאה המורה ואומרת לו 'אתה רואה, אתה לא עושה כלום' – זה רק מגביר את התסכול שלו. תפקיד המורה הוא לחזק את הילד ולשקם את תחושת הערך העצמי שלו. היא צריכה לשאול מה שלומו, לחייך אליו. לכן שיחה אישית היא משמעותית כל כך. יש לחזק את המוטיבציה ולתת לתלמיד את הזמן והקצב שלו. כמובן, אם הוא ממשיך להפריע, דרושה התערבות של בית הספר".
את מי היית משתפת קודם כל בתהליך העבודה עם אותו תלמיד? "קודם כל את ההורים, אבל זה לא קל. ההורים מתוסכלים, רוצים שהילד ילמד, אבל לרוב אין להם כלים לעודד אותו. אם כמורה אצליח לגרום להם לראות את הקושי של הילד, ואולי גם להשפיע עליהם לעבוד על חיזוק הערך, נוכל לפעול יחד כמבוגרים אחראים בשיטות דומות. חלק גדול מההורים הם ותרניים או שתלטניים מדי. על ההורים להבין שהילד מנסה למצוא את מקומו ולא מצליח לעשות זאת בדרכים חיוביות, ולכן עלינו לחזק אותו. לעודד ולהעצים תוך הצבת גבולות".
