תוכן
מדוע בקולנוע האמריקני והאירופי מורים הם גיבורים המצליחים להשליט משמעת בכיתותיהם ולעורר בהן חדוות למידה, ואילו בקולנוע הישראלי המורים מגוחכים ולא יעילים? כיצד משפיע ייצוג המורים בקולנוע הישראלי על המורים במציאות?
כאשר מר מתייה (ז'ראר ז'ום), המורה בסרט "הנערים שרים" (צרפת, 2004), עושה את דרכו לראשונה אל כיתת תלמידיו, המצלמה מגלה לנו את פניו הדאובות. מבעד לדלת הזכוכית של הכיתה נחשף לעיניו ערב רב של תלמידים צווחים, מתרוצצים ומשליכים חפצים. מתייה אוזר עוז, נכנס לכיתה, והרע מכול מתרחש: לאחר דומייה קצרה, הבלגן חוזר, למרות, אולי בגלל, נוכחותו. לא נורא: חולפות 25 דקות והכיתה ה"מופרעת" הופכת למקהלה נהדרת, וכל נער מוצא משמעות לחייו. אין מטפורה טובה יותר להרמוניה ממקהלה.
מה יש במורים יצירי הקולנוע המסוגל לחולל טרנספורמציות עמוקות בכיתות קשות ולמשמע אותן? האם אפשר להפיק מהם משהו בעל ערך להוראה וללמידה בכיתות מציאותיות?
המורה הקולנועי הוא "סוּפר־מורה", מורה בעל כוחות לא רגילים. ברוב המקרים (הסרטים) הוא גבר – גבר נאה ומקסים. בקרב המורים הוא נחשב ל"אאוטסיידר", בין השאר משום שמחויבותו לייעודו החינוכי נטולת פשרות. הוא מעורב באופן קרוב ועמוק בחיי תלמידיו, ומתעמת למענם עם הממונים עליו.
המורה ההוליוודי מעוצב כקאובוי במערבון: זאב בודד נכנס לעיירה ששודדים ונוכלים השתלטו עליה, ועושה סדר תוך כדי סיכון עצמו. מורה כזה, שניחן באינדיווידואליזם, ביצירתיות ובאומץ לב, מגלם את האתוס האמריקני. בדומה לגיבורים קולנועיים אחרים – שוטר, משפטן, רופא וכדומה – הוא נלחם לבדו בממסדים ובעמיתים מושחתים, ומתייצב לצד החלשים. המורה ההרואי מצליח להשתלט על הכאוס בכיתתו, להגיע לשיתוף פעולה עם תלמידיו ולעורר בהם מוטיבציה חזקה ללמידה. באמצעים שונים הוא מגלה לתלמידיו את נחיצותו של חומר הלימודים לחייהם בעתיד. "עליכם ללמוד מתמטיקה כדי שלא תהיו כמו הוריכם: מתדלקים בתחנות דלק ומלצריות", אומר המורה אסקלנטה (אדוארד ג'יימס אולמס), לתלמידיו ("לסניור באהבה", ארצות הברית, 1988). "לימדו לדבר כדי שתוכלו לחזר אחרי נערות שאינן חירשות", מציע המורה מר לידס (ויליאם הרט) לתלמידיו ("ילדים חורגים לאלוהים", ארצות הברית, 1986).
המורה הקולנועי מעורר בתלמידיו לא רק מוטיבציה חיצונית – "הלימודים יועילו לחייכם בעתיד", אלא גם מוטיבציה פנימית. הוא מעורר בקרבם סקרנות ללמידה והנאה ממנה. הוא מתחפש, שר, מרקיד, מוציא את התלמידים מגבולות בית הספר, ממחיש את נושאי הלימוד בכל דרך, שובר מוסכמות, בקיצור – רותם את כל העולם להוראה ומצית בתלמידיו את אש הלמידה. ומה עם בעיות משמעת? בקולנוע זה פשוט יחסית: לאחר כמה דקות של סרט הן נעלמות.
יש בעייתיות מסוימת במסרים של הסרטים העוסקים במורים ותלמידים: למשל, מורה מלמד בכוח אישיותו (היוצאת דופן) ואינו זקוק להכשרה מקצועית כלל. לואן ג'ונסון (מישל פייפר) מגיעה לכיתה היישר מן המרינס ("סיכון מחושב", ארצות הברית, 1994); ג'ון קימבל (ארנולד שוורצנגר) ממלא את מקומה של הגננת ("שוטר בגן הילדים", ארצות הברית, 1990). מסר אחר הוא שהלמידה היא הנאה צרופה, וההוראה אינה תלויה במשאבים או בהקשר. הוראה חדורת מוטיבציה, דלת אמצעים ככל שתהיה, פותרת את כל בעיות החינוך והמשמעת – לא רק בכיתה אלא גם במשפחה.
הסרטים מציבים אפוא למורים, כמו להורים המפקחים על המורים, אידיאלים וציפיות לא מציאותיים. המורים בקולנוע גדולים מהחיים ולא זו בלבד אלא שהחיים בבית הספר הקולנועי אינם מציאותיים: מעט תלמידים בכיתה, תכנית לימודים דלה ולא מחייבת, שיעורים קצרצרים, מורים נטולי חובות שגרתיות מעיקות – ישיבות, הכנת מערכי שיעור, בדיקת בחינות וכדומה – ותלמידים נוחים לאילוף – רק שיופיע מורה עם תכונות מתאימות והם יתחילו ללמוד בחשק ולהתנהג "כמו בני אדם". כל זה מחזק את הרושם בקרב הצופים שעבודת ההוראה היא עבודה קלה עם תוצאות ברורות ומהירות.
סצנות של מורה וכיתה קשורות תמיד לחינוך לנורמות וליצירת משמעת, ולא להוראה. מרק ת'קרי (סידני פואטייה) מלמד את בנות המעמד הנמוך באנגליה להתבשם במתינות, ואת הבנים – לפנות לבנות בנימוס; וזה עובד ("לאדוני באהבה", ארצות הברית, 1967). המסר של סצנות רווחות כאלה הוא שאפשר לפתור בעיות חברתיות באמצאות הטמעה של ערכי המעמד הבינוני – חריצות, השקעה לטווח רחוק, הליכה בתלם, התנהגות נאותה – ולא באמצעות שינוי חברתי; לא התאגדות של אנשים תביא שינוי, אלא תיקונים קטנים בהליכותיו של הפרט.
קטן מהחיים
נשאלת השאלה מדוע דמות המורה בקולנוע הישראלי שונה כל כך, כמעט הפוכה, מדמותו בקולנוע הזר – האמריקני והאירופי. הרי המציאות ברוב המקומות דומה – מעמד המורים נמוך ושכרם דל, ההוראה קשה ומורכבת, המקצוע שוחק, יש בעיות משמעת ומורים רבים נוטשים את ההוראה. מדוע אפוא הייצוג הקולנועי של מציאות דומה זו שונה כל כך? מדוע המורה בקולנוע הזר גדול מהחיים ואילו אצלנו – קטן מהחיים?
יש לציין שמורים "קטנים" מופיעים גם בסרטים זרים. המורה הקולנועי הגיבור מוקף תמיד במורים קפדניים ומשעממים שאינם מצליחים – בניגוד לגיבור – להשתלט על כיתותיהם. תפקיד המורים ה"קטנים" הוא כמובן להבליט את המורה הגיבור. אבל אצלנו, בקולנוע הישראלי, אין כמעט מורים גיבורים. בעימותים עם תלמידים, האטימות והניכור של המורים תמיד יוצאים החוצה, והכיתה הכאוטית שלהם אינה משתקמת ועולה על המסלול, אלא להפך – הכאוס הולך ומחריף.
בסרט "רובה חוליות" (ישראל, 1978) מתנהלת מלחמה בין שתי חבורות בבית ספר יסודי. ניסיונותיהם של המורים וההנהלה לרסן את התלמידים עולים בתוהו. המורים מדברים בשפה מליצית וארכאית, ומפצירים בתלמידים לחדול ממעשיהם הרעים בשם אבות הציונות וחזון הגאולה הלאומית. הטפות אלו נופלות על אוזניים ערלות – איך לא? – והמלחמה בין החבורות מסלימה. ב"קלרה הקדושה" (ישראל, 1996) תלמידת בית ספר (ע"ש גולדה מאיר) מצליחה לנבא אילו תרגילים במתמטיקה יכלול המבחן הבא. המנהל והמורה למתמטיקה עושים בירור מעמיק. התלמידים מובאים בזה אחר זה לחדר המנהל ונחקרים בשיטות של משטרה חשאית. אף שקלרה מתוודה על יכולותיה הפלאיות, סגל בית הספר אינו מסוגל לתפוס אפשרות כזאת. בהמשך מעלים התלמידים באש את פסלה של גולדה מאיר.
אחת הסיבות לעליבותו של המורה בקולנוע הישראלי היא הדרישה האוניברסלית של הז'אנר לייצר קונפליקט לשם הגברת העוצמה האמנותית. בקומדיות ישראליות הגחכת המורה ממלאת את הפונקציה של היפוך יחסי הכוח. מוקדי הכוח – במקרה זה מנהלי בית ספר ומורים – הופכים אובייקטים למהתלות שונות. איך אפשר שלא לעלוז נוכח התעלולים שמעוללים התלמידים למורה ב"אלכס חולה אהבה" (ישראל, 1986), או למורה ב"לופו בניו יורק" (ישראל, 1976)? בסוגה נפוצה אחרת – סרטי נעורים – הגיבורים הצעירים מגלמים את "תרבות הנגד", המתבטאת בעימות עם הממסד – בית הספר והמורים. לדוגמה, בטקס הסיום החתרני שמביימים תלמידי כיתה י"ב בסרט "בלוז לחופש הגדול" (ישראל, 1987), הם מלחינים את מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" במקצב רוק סוער. סגל בית הספר מזועזע מהסטייה הערכית ומאיים לבטל את הטקס. הסרט מביע מחאה נגד המלחמה ונגד האינדוקטרינציה של בית הספר.
אך למרות הסבר חלקי זה השאלה "הלוקלית" נותרת על כנה: מדוע אין בקולנוע הישראלי דמויות מורים המטפלים בבעיות משמעת ובבעיות אחרות באופן הרואי "כמו בסרט"? מדוע האינטראקציות מורים־תלמידים בקולנוע הישראלי הן כמעט תמיד קונפליקטואליות, ומדוע המורים מגלמים בדרך כלל את תפקיד הרעים?
המורה המדכא
האינטראקציות בין מורים לתלמידים משקפות סדר חברתי כלשהו – בקולנוע ובחיים. דמות המורה היא סמל מרכזי בכל חברה – סמל לאדם ראוי ולמנהיגות רוחנית. דרך אחת להבין את המשמעות של סמל היא לאתר צומת שבו מתרחש שינוי בתכניו. בסרטים העבריים הראשונים היו דמויות המורים דמויות של גיבורים לאומיים. בסרט העברי הראשון, "עודד הנודד", סרט אילם מ־1932, יוצא המורה עם כיתתו לסיור בעמק. הוא ניצב על סלע, חולצתו הבהירה מתבדרת ברוח, זרועותיו פשוטות להצביע וללמד על הארץ. המורה נוגע בילדים, מלטפם בחיבה ופורע את שערם. בזמן הפוגה בטיול, המורה מעודד תלמיד סקרן לתור את הסביבה. התלמיד מאבד את דרכו ולא שב לקיבוץ. הקיבוץ כולו, ובראשו המורה, נרתם לחיפוש השה האובד. כיום אין להעלות על הדעת ייצוג כזה של מורה, וגם לא של תלמיד.
ב־1947 בוימה במוסד בן שמן הדוקודרמה "מחר יום חדש". במרכזה עומד נער פליט שואה המסרב להשתתף במשימות העבודה והלימודים בכפר הנוער. אט אט, בזכות הסבלנות וההבנה שהמורים והמדריכים מעתירים עליו, הוא נפתח ומשתלב. דמות המורה בסרט "קריה נאמנה" (ישראל, 1952) ממשיכה את המגמה הזאת: סם הוא סטודנט באוניברסיטה העברית, לימודיו מושבתים בעטייה של המלחמה, והוא מחליט להתנדב להוראה במוסד חינוכי הקולט ילדים פליטי שואה. "כל פעם שילד פה עושה תעלול הוא מקבל נשיקה וליטוף על זה", קובל סם באוזני אב הבית. אבל משהוא מבין את עומק הכאב שחוו הילדים באירופה, קשיחותו מתמוססת. סם הופך למחנך מופתי. בסצנת מפתח הוא מגיע למשטרה כדי לזהות שעון וטבעת שנגנבו ממנו. הגנב, מסתבר, הוא אחד הילדים בכיתתו. סם משקר ואומר לשוטר שנתן לילד את השעון במתנה. הוא קונה את האמון של תלמידיו.
מתי חל השינוי המהפכני בהשתקפות של יחסי מורים־תלמידים, ומדוע? ב־1965 כתב א"ב יהושע את הסיפור "שלשה ימים וילד". גיבור הסיפור, מורה למתמטיקה, מתבקש לשמור בחופשת הקיץ על בנה של אהובתו, שנישאה לאחֵר. יחסו אל הילד אמביוולנטי – בין אדישות לרצחנות סמויה. ב־1967 ראה אור הרומן של עמוס עוז מיכאל שלי. הדמות הראשית, חנה גונן, היא גננת מסוכסכת בנפשה. אפשר לומר ששתי הדמויות האלה הכניסו את דמותו של איש החינוך המעורער אל הקנון של הספרות העברית. הן קיבלו חיזוק כאשר היצירות עובדו לקולנוע. מאז החלו להופיע מורים תלושים מן המציאות בספרות ובקולנוע הישראליים. בשנות ה־70 אכלסו את הז'אנרים השונים של הקולנוע מורים מגוחכים בעלי עברית תקנית, המנותקים לגמרי מחיי תלמידיהם.
בשנים האחרונות הוחרפה סצנת הניכור בין מורים לתלמידים בקולנוע הישראלי. ב"אסונות של נינה" (ישראל, 2003) מזמנת יועצת בית הספר את אביו של נדב, תלמיד חטיבת הביניים, לשיחה. בנוכחות מורה אחרת היא מקריאה באוזני האב פרקים מיומנו האישי של ילדו. היא מדווחת על אקט מציצני, אך חוטאת בו בעצמה. פניה נגועים במחלת עור – סמל לעיוות חיצוני ופנימי. הסרט "כנפיים שבורות" (ישראל, 2003) מספר על משפחה המתקשה להשתקם לאחר מות האב. בית הספר נותר אטום לנוכח הקריסה הכלכלית והנפשית של המשפחה. היועצת מודיעה לאם כי הבן הגדול יוחזר ללימודים רק בליווי טיפול פסיכולוגי במימון המשפחה. המחנכת של הבת הגדולה מפנה אליה הערות עוקצניות כאשר היא מאחרת לשיעורים או נרדמת בהם. הצופים, היודעים מה עובר על בני המשפחה, חורקים שיניים נוכח הרשעות הזאת. גם ב"אור" (ישראל, 2004) פניותיה המקריות של היועצת – "בואי אליי, נדבר" – לנערה בת 16 המנסה לחלץ את אמה מעיסוק בזנות, מעוררות כעס וטינה בקרב הצופים. ב"אדמה משוגעת" (ישראל, 2006) אנשי החינוך מגלמים את הדיכוי, הניצול והצביעות המאפיינים את החיים בקיבוץ. המורה מגיבה בשטיפת פה בסבון על ניבולי פה, ויוצאת מהכיתה להקיא לאחר שהקנתה לילדים מושגי יסוד בחינוך מיני.
המורה – רכלנית ורפת שכל
אז, כמו היום, מסמלים המורים את ההנהגה הרוחנית של האומה, רק שאז העריצו אותה וכיום מבקרים אותה, חושדים ומזלזלים בה. השינוי בדמות המורה בקולנוע משקף אפוא את השבר הגדול של החברה הישראלית: התפרקות המרכז השלטוני והאידיאולוגי, משבר אמון ביחס להנהגה, אכזבה מהציונות ומהמדינה ומהאליטות שהנהיגו אותן – כל אלה משתקפים בדמותו האומללה של המורה בקולנוע. המורים מייצגים אידיאולוגיה ארכאית ושקרית; התלמידים מייצגים רגש אותנטי וכן. המורים הם סוכני ממסד רקוב; התלמידים מורדים בו. המורים נוקטים רטוריקה חלולה ומנותקת מהחיים; התלמידים מתמודדים עם החיים.
מה זה עושה לנו, המורים הממשיים, מורים בשר ודם, המתמודדים עם החיים המורכבים בכיתות? ראשית יש לזכור שהרוב הגדול של המורים בישראל הן מורות. לחלק מהגינוי של המורים בקולנוע יש אופי מגדרי מובהק. קל יותר לגנות מורות וללגלג עליהן. סטריאוטיפים של נשים חוברים לסטריאוטיפים של מורים ויוצרים את דמותה השלילית של המורה בקולנוע. בסרט "הכוכבים של שלומי" (ישראל, 2003), למשל, מופיעות דמויות חינוכיות חיוביות – מורה חדש למתמטיקה ומנהל שפרש זה עתה מתפקיד פיקודי בכיר בצה"ל. מדוע הן דמויות חיוביות? משום שהן גברים, וגברים שבאו מחוץ למערכת החינוך ולא הספיקו עדיין להתקלקל. לעומת שני הגברים החיוביים, המחנכת של שלומי אינה מסוגלת לומר עליו דבר החורג מרכילות, ואינה מבחינה בו כאדם. הסטריאוטיפ שלה כמורה חובר למקבץ דימויים רווח של נשים: היא רכלנית, רפת שכל ולא מועילה.
מהן ההשלכות של דימויים קולנועיים אלה על מעמד המורות בישראל? דימויים קולנועיים ואחרים משקפים את מעמדה הגבוה או הנמוך של קבוצה חברתית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שהם מעצבים את מעמדה של הקבוצה. הקולנוע הישראלי תורם למעמדן הירוד של המורות בחברה. יתרה מזו, הוא תומך בעקיפין בהפרטה של מערכת החינוך, מהלך שיביא להרעה במעמדן של רוב המורות, שכן הוא נותן לגיטימציה לטענה הפופוליסטית שהמורות אינן מוכשרות לתפקידן או לכל הפחות "שחוקות".
יש לקוות לסרטי קולנוע ולסדרות טלוויזיה אשר יציגו את מקצוע ההוראה באופן מציאותי יותר, על כל מורכבותו. עם זאת שינויים ב"מבנה־העל" – בייצוגים אמנותיים של המציאות – לא יעשו את העבודה. יש לשנות את "הבסיס", את המציאות החברתית והכלכלית של המורות בישראל.
