הנחיות
בפעילות שלושה שלבים:
שלב א: סיפור
– "בואי מהר!" האיצה בי עדי כשנשמע הצלצול בסוף היום. "אני ממש ממהרת!"
– "מה הלחץ?" שאלתי בפליאה. עדי לא ענתה לי. היא משכה בידי וגררה אותי אל מחוץ לכיתה.
עדי ואני חברות הכי טובות. אנחנו גם גרות באותו הבניין. כל יום אנחנו הולכות ביחד לבית-הספר וגם חוזרות ביחד. בדרך כלל אנחנו לא ממהרות אלא אוהבות ללכת לאט, לפטפט ולהחליף חוויות. מה קרה היום? למה חשוב לעדי למהר כל כך? לא זכרתי שהיא אמרה לי משהו על זה…
יצאנו משער בית-הספר והתחלנו ללכת במורד הרחוב. עדי הציצה אחורנית מדי פעם, כאילו בדקה אם יש מישהו מאחורינו.
– "את חוששת שמישהו עוקב אחרינו?" שאלתי, חצי בצחוק.
עדי לא ענתה, אבל המבט שלה היה מוזר, קצת מפוחד. נבהלתי, אבל החלטתי לא ללחוץ עליה. היא תספר לי כשתהיה מוכנה. המשכנו את הדרך הביתה בשתיקה.
עכשיו כבר היה לי ממש ברור שעדי מוטרדת ממשהו, אבל לא היה לי שמץ של מושג מהו. כשהגענו הביתה, היא הזמינה אותי לבוא אליה. ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו, היא פרצה בבכי.
– "מה קרה?" חיבקתי את כתפה. היא התיישבה על הספה והמשיכה לבכות. בהתחלה בקול גדול, ולאט לאט הפך הבכי ליבבות חרישיות.
כשנרגעה לבסוף, היא התחילה לדבר.
– "זה קרה היום, קצת לפני ההפסקה. הלכתי להביא משהו מהמזכירות. כשחזרתי, המסדרון היה ריק. פתאום הרגשתי מישהו מאחוריי. כשעבר אותי, הוא התחכך בי, והמשיך הלאה. נורא נבהלתי, אבל הייתי כל כך המומה שלא עשיתי כלום. פשוט נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי. לא הצלחתי לחשוב על כלום. המוח שלי היה ריק."
– "את בטוחה שזה לא היה בטעות?" שאלתי.
– "המסדרון היה ריק, ויש שם מספיק מקום אפילו לשלושה ילדים בלי לגעת זה בזה," אמרה עדי ביובש.
– "נכון, בטח," אמרתי. "אבל אולי הוא פשוט רץ ולא שם לב?"
– "הוא לא רץ. הוא הלך."
– "אני לא יודעת," אמרתי. "אולי זה שום דבר, אולי לא כדאי לעשות מזה עניין…"
– "חשבתי שתביני אותי," אמרה עדי בשקט. "חשבתי שתביני איך אני מרגישה…"
– "אני מבינה," אמרתי, "אני רוצה לעזור לך. אני מתלבטת בעצמי."
– "אני לא מתלבטת בכלל. מישהו שאני לא מכירה נגע בי סתם ככה. זה לא היה לי נעים. אני חושבת שזה לא בסדר. וחוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה. זה כבר קרה פעמיים בעבר."
– "אז את יודעת מי זה?" שאלתי.
– "כן, אני יודעת," אמרה עדי.
– "אז את הולכת להגיש תלונה נגדו?"
– "נראה לי שכן," ענתה עדי.
– "אני מציעה לך לחשוב על זה טוב טוב. זה לא שאני אומרת לך לא להתלונן. אני פשוט חושבת שכדאי לחשוב על זה עוד קצת, לפני שאת מחליטה. יכול מאוד להיות שהוא יגיד שזה היה כלום, בלי כוונה, תוך כדי ריצה. בסוף את עלולה להיראות מגוחכת. תני לעצמך זמן ותחשבי על זה. תחליטי עוד כמה ימים…"
עדי הביטה בי במבט פצוע. ידעתי שהיא רוצה שאעודד אותה להתלונן, ואני באמת לא הייתי בטוחה מה צריכים לעשות במקרה כזה. רציתי רק את טובתה.
שלב ב: שאלות לדיון בעקבות הסיפור
1. האם, לדעתכם, המעשה שנעשה לעדי הוא חמור? מדוע?
2. מה הייתם מציעים לעדי לעשות בעקבות מה שקרה לה?
3. מה דעתכם: האם עדי צריכה להתלונן, או שכדאי לה לחכות ולשקול זאת כמה ימים?
שלב ג: פעילויות
המטרה של הפעילויות הבאות היא לעורר את המודעות של התלמידים לזכויות שלהם ושל אחרים:
"הגוף שלי הוא פרטי שלי!"
"אסור לגעת בגופו של אחר – ללא הסכמתו!"
פעילות 1: הגוף שלי הוא הגבול שלי! (פעילות בזוגות)
1. כל זוג יקבל שני גיליונות נייר גדולים בגודל הגוף.
2. כל אחד או אחת מזוגות הילדים ישכבו על גיליון הנייר, ובני הזוג יציירו על הנייר את גבולות הגוף. (בסוף התהליך לכל
ילד וילדה יהיה ציור של גבולות הגוף שלהם.)
3. כל ילד וילדה יעטרו (כראות עיניהם) את החלק הפנימי של הציור של גופם.
הנחו את הילדים לעטר כך שיזהו אותם (דברים שמאפיינים אותם, דברים שהם אוהבים או עושים). בקשו מהילדים גם
להדגיש את הקו החיצוני של גופם – הגבול.
4. תלו בכיתה את הדמויות השונות.
5. דיון בכיתה: שוחחו עם הילדים על השוואה בין גבול של מדינה לגבול של הפרט – שהוא הגוף.
פעילות 2: בלי ידיים!
1. הנה שישה מקרים שקרו בכיתה.
2. אילו מהם נראים לכם פוגעים. מדוע?
א. יריב וטל הציצו לבנות בשירותים.
ב. דנה נישקה את מיכאל נשיקה קלה על הלחי. כך היא הודתה לו על עזרתו בהכנה למבחן.
ג. בשיעור ספורט המורה ביקשה שכולם יעשו מעגל גדול ויתנו ידיים זה לזה.
ד. דן משך לנילי בצמה. המשיכה הייתה עדינה ולא כאבה בכלל.
ה. גיל ויותם תפסו את ענת, ואמרו לה שעד שלא תיתן להם חיבוק לא ישחררו אותה.
ו. תמר וניר עקבו אחרי אדם לשירותים, והורידו לו את המכנסיים בכוח.
פעילות 3: זה הסוד שלי…
בסיפור אל תיגע בי עדי רוצה לספר על המקרה שקרה לה, ואילו חברתה הטובה מייעצת לה להמתין קצת ולחשוב על זה.
פעילות זאת עוסקת בשאלות:
· האם לספר למישהו על כך שמישהו נגע בי בניגוד לרצוני?
· למי לספר?
1. משחק תפקידים: בחרו שני תלמידים למשחק תפקידים.
הטענה של תלמיד/ה א: אם אני מרגיש/ה שעשו לי משהו לא נעים, אני לא צריך/ה להסס לדווח על כך למורה, להנהלת בית-הספר, ליועץ/ת או לכל מבוגר/ת שאני מרגיש נוח לדבר אתו/ה.
הטענה של תלמיד/ה ב: האשמת מישהו בהטרדה מינית היא חמורה מאוד, לכן צריכים להיות זהירים מאוד אם רוצים לעשות זאת, לחשוב ולבדוק האם באמת הייתה פגיעה, אם הייתה חמורה או שהיה כאן רק מעשה קונדס. לא כל נגיעה היא פגיעה!
2. הצבעה: אחרי השמעת הטענות, ערכו הצבעה בכיתה בשאלת העימות, וראו מה חשבו רוב התלמידים.
3. דיון: שוחחו בכיתה על הנושא ובקשו מהתלמידים להעלות הצעות בשאלה: "למי אפשר לפנות אם פגעו בי?".
פעילות 4: הקו החם
הקו החם פועל במסגרת המרכז למניעה ולטיפול באלימות מינית בקרב ילדים.
מפעילת הקו החם היא עלם – עמותה לנוער במצבי סיכון בשיתוף עם משרד החינוך ועם משרד העבודה והרווחה.
ספרו לתלמידים על הקו החם, מה נעשה בו וכיצד מגיעים אליו.
חשוב לדעת על "הקו החם":
הפנייה היא חינם!
אפשר לפנות בעילום שם!
איך מגיעים אל "הקו החם"?
בטלפון: 03-6477898
בדואר אלקטרוני: alimutminit@elem.org.il
פורום "מיניות אצל ילדים": https://forums.nana.co.il/Forum/?ForumID=2365
דיון בכיתה
דונו עם התלמידים בשאלה:
אם פגעו בי, למי קל יותר לספר על כך: למישהו מוכר מצוות בית-הספר בשיחה פנים אל פנים, או למישהו לא מוכר בטלפון או בדואר אלקטרוני?
עודדו את התלמידים להביע דעות שונות, ותנו לגיטימציה לכל האפשרויות.