רקע
פרקים י"א–י"ב בספר שופטים מספרים את סיפורו הטרגי של יפתח. יפתח הוא מנהיג, "גיבור חיל", שזקני גלעד, במצוקתם, מטריחים עצמם ומבקשים ממנו שיהיה להם ל"קצין", ושייצא להילחם נגד עמון. שלא כמו שאר השופטים, בחרו אותו אנשים ולא אלוהים.
המקרא, שלא כהרגלו, מספר לנו די בפירוט מי הוא יפתח: בשל היותו בן "אישה זונה" הוא חסר מעמד, אין לו נחלה, והוא מנודה מן החברה. מסיבה זאת הוא נאלץ לברוח. הודות לכריזמה שלו הוא מצליח ללקט סביבו חבורה של אנשים "ריקים" – אנשים מיואשים, חסרי רכוש, בורחים מבעלי חוב, חיים בשולי החברה ומחפשים דרכים לשרוד בה. בימינו היינו מכנים אותם "חבורת רחוב", ואת יפתח – "מנהיג החבורה".
אחד האירועים המוכרים ביותר בקורות יפתח, הוא הסיפור על בתו: לפני צאתו למלחמה עם בני עמון נדר יפתח נדר: "וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". והנה אסון: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ, וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי! …וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב".
חז"ל התקשו מאוד לקבל את קיום הנדר של יפתח. באחד המדרשים נאמר: "הלוא פנחס היה שם, והוא אומר 'לא אוכל לשוב'?!" (תנחומא, בחוקותי, ה'). לפי חז"ל, אשר מוסיפים לאירוע את פנחס, הכוהן הגדול, היה יפתח יכול לבקש מפנחס שיתיר לו את הנדר: "היה לו לפנחס, שילך אצל יפתח, להתיר את נדרו, היה לו ליפתח לילך אצל פנחס, ויתיר לו את נדרו, ולא הלך. זה אומר: 'אני כהן גדול, בן כהן גדול, בן בנו של אהרון הכהן, אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ?!' וזה אומר: 'אני ראש לכל שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?!' – מבין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם, ושניהם התחייבו בדמיה. פנחס, נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח, נתפזרו עצמותיו…" (תנחומא שם, ותנא דבי אליהו רבה, י"א).
ממדרש זה ניתן ללמוד ש"כבוד" היה אחד המניעים להתנהגותו של יפתח, וחוסר נכונותו למחול על כבודו הוא שגרם בסופו של דבר למות בתו.
מעניין להשוות את יפתח לדמותו של קזבלן (מהסרט: קזבלן). גם קזבלן הוא סוג של מנהיג רחוב. גם אותו הכבוד מניע. כשהוא עובר בסמטאות, כולם עושים לו כבוד, בצבא הוא "ראשון תמיד לצעוד", וכולם מריעים לו "כל הכבוד". הוא רצוי בחברת כולם, גברים ונשים כאחד, אך הוא נמנע מטעמי "כבוד", מעיף את השיכור בבר (שאחר כך חוזר), מרים כוסית ואומר "כל הכבוד!".
· האם "כבוד" הוא המניע הרצוי לפעולותיו של מנהיג? ושל אדם בכלל?
· לאילו תוצאות מניעים אלה עלולים להביא?
