תוכן

כמעט כל ילד שני בבית הספר הוא קורבן להצקה פיסית, מילולית או עקיפה. אחוז הקורבנות אמנם יורד ככל שהגיל עולה, אך מאידך אחוז המציקים גדל ככל שהגיל עולה. התערבות מערכתית היא אפוא הכרחית

רמת האלימות בקרב בני נוער נמצאת במגמת עלייה ומדאיגה מאוד את ההורים ואת קברניטי החינוך בישראל. על שיעורי האלימות בקרב התלמידים ניתן ללמוד לדוגמה ממחקרם של בנבנישתי וחבריו (2005), שבסקר מקיף שנערך לאחרונה בקרב מדגם מייצג של 27,316 תלמידים  מכיתות ד'- י"א, מצאו בין השאר כי 80% מתלמידי בית הספר נחשפו  באופן אישי לאלימות מילולית על בסיס חודשי, כ-65% מהתלמידים דיווחו  כי היו קורבנות לאלימות חברתית עקיפה, ואילו 19.4% מהתלמידים דיווחו שהיו קורבנות לאלימות פיסית קשה.

אלימות כוללת בתוכה מספר מרכיבים של התנהגות אנטי חברתית (Walker, 1999), כאשר אחד המרכיבים הינו הצקה (Bullying). בניגוד לאלימות, בה מעורבים ילדים בעלי פוטנציאל כוחות שווה, הרי שבהצקה מעורב תלמיד חזק הפוגע בתלמיד אחר, אשר אינו מסוגל להגיב בשל נחיתות פיסית או מנטאלית.

נהוג לחלק את מרכיבי ההצקה להצקה ישירה (פיסית ו\או מילולית) ולהצקה עקיפה (Olweus, 1991, 1992, 1993). הצקה פיסית ישירה כוללת: דחיפות, מכות, בעיטות, לקיחה או השחתה של חפצים אישיים וכל פגיעה גופנית אחרת בקורבן. הצקה מילולית כוללת איומים, לגלוג, קריאה בשמות גנאי, העלבה, השפלה, הפחדה, הערות גזעניות וביטויים אחרים, המכוונים לפגוע. הצקה עקיפה כוללת הפצה זדונית של שמועות ושקרים, הטלת חרם, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות, או כל פעילות אחרת אשר מטרתה למנוע מהקורבן ליטול חלק בפעילויות חברתיות של סביבתו (רולידר ועמיתים, 2000).

שכיחות ההצקה בקרב ילדים תועדה רבות בספרות העולמית. לדוגמה, בסקר נורבגי רחב ממדים, שנעשה על ידי אולביוס Olweus, 1992)), התבקשו תלמידים ממספר רב של בתי ספר יסודיים וחטיבות הביניים (גילאים 8-16) לענות על שאלון שפותח על ידי החוקר בשנת 1983. תוצאות מחקר זה הראו כי אחוז התלמידים שדיווחו על כך שהציקו להם ירד ככל שהם עלו בכיתות. כלומר, התלמידים החשופים להצקה במיוחד היו הצעירים והחלשים. אולביוס (Olweus, 1993)  מצא כי יותר מ-50% מקורבנות ההצקה בכיתות הנמוכות (גילאים 8-9) דיווחו שהמציקים להם היו תלמידים מכיתה גבוהה יותר. כמו כן, יותר מ- 60% מהבנות שהיו קורבנות להצקה דיווחו שהמציקים להם היו בעיקר בנים. במחקרים נוספים נמצא, כי בדרך כלל הבנים חשופים להצקה יותר מהבנות .(Rigby, 1996b; Mellor, 1990)

בנוסף למחקרים אלה נערכו גם מחקרים ספציפיים יותר אשר בדקו את שכיחות ההצקה בגילאים השונים, ואת ההבדלים הקיימים בין המינים. במחקר שנערך בסביל שבספרד (Mora-Merchan & Ortega, 1995) בחמישה בתי ספר, ענו 859 תלמידים בגילאים 12-16 על שאלון הצקה. ממצאי המחקר גילו כי 18.3% מהתלמידים היו שותפים ישירים במקרי הצקה כמציקים או כקורבנות. בנוסף, נמצא שבנים ובנות מתנהגים בצורה שונה: בנות נמצאו צופות מן הצד בשיעור גבוה יותר מאשר הבנים (82.7% לעומת 73%). ממצאי המחקר הראו גם כי 20.3% מהבנים דיווחו על היותם מציקים או קורבנות, לעומת 9% מהבנות. Mora-Merchan & Ortega (1995) מצאו כי עם העלייה בגיל, אחוז התלמידים המדווח על היותו קורבן להצקה יורד, ואילו מספרם של העומדים מן הצד, המדווחים על תופעת ההצקה בבית הספר, גדל.

מחקר אחר, שנערך בפינלנד בשנת 1998, הראה כי התנהגות אגרסיבית שכוללת הצקה, קיימת במידה רבה יותר בין יריבים בני אותו מין, מאשר בין יריבים בני מינים שונים. במחקר זה התגלה שהצקה עקיפה אופיינית יותר לבנות.

מלור (Mellor, 1990) בדק את תופעת ההצקה בסקוטלנד בקרב 942 תלמידים מחטיבות הביניים בגילאים 12-16. על פי מחקר זה, 12% מהבנים בגילאי 15-16 דיווחו כי הציקו לאחרים בתקופה שקדמה למחקר, 50% מהבנים ו-34% מהבנות הודו שהציקו למישהו אחר בחודש שקדם למחקר.

במחקר קנדי שערכו פפלר וקרייג (Pepler & Craig, 1997) השתתפו 4743 תלמידים בכיתות א'-ח'. ממצאי מחקר זה הראו כי 6% מהילדים הודו שהציקו לילדים אחרים יותר מפעם או פעמיים בששת השבועות שקדמו למחקר, 5% מהילדים דיווחו שהיו קורבנות ו-2% מהילדים דיווחו שהיו גם מציקים וגם קורבנות.

במחקרו של ריגבי (Rigby, 1996b) אשר בדק את היקף ההצקה באוסטרליה, נמצא שאחד מכל 6 או 7 תלמידים הוא קורבן להצקה בבתי ספר לפחות פעם אחת בשבוע, ולעיתים אף יותר. בנוסף, ממצאי המחקר הראו כי 20.7% מהבנים ו-15.7% מהבנות דיווחו על היותם קורבנות להצקה לפחות פעם בשבוע. רוב התלמידים שחוו הצקה דיווחו על הצקה שנמשכה כשבוע בטרם נפסקה. 13% מהתלמידים שהשתתפו במחקר חוו הצקה שנמשכה קרוב לשנה.

ביניים: בדידות, חרדה ודיכאון

ממצאי מחקרים שנערכו בעשור האחרון מראים, כי הצקה משפיעה על בריאותם הנפשית-חברתית הן של המציק, הן של הקורבן והן של הצופה מן הצד. מחקרים אלו מצאו כי להצקה ישנן השפעות פסיכולוגיות וחברתיות קשות על הקורבנות, ובנוסף, השפעות אלה הן ארוכות טווח. לדוגמה, היחשפות להצקה גורמת לקורבנות לסבול מאחת או יותר מהתופעות הבאות: אובדן ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך, היעדרות מבית הספר, דחייה חברתית, תחושת בדידות, חרדה, דיכאון, בעיות בריאות ומחשבות על התאבדות.

אולביוס ((Olweus, 1993 מצא כי קורבנות ההצקה הם בדרך כלל ילדים המדווחים כי אינם מאושרים, סובלים מפחד, חרדה ומהערכה עצמית נמוכה. ריגבי וסלי (Rigby & Slee, 1991) מדווחים, כי חלק מקורבנות ההצקה מראים אותות של מצוקה כה קשה, עד כי הם עוסקים במחשבה על התאבדות ולעיתים אף מבצעים אותה, וזאת בעקבות חשיפה חוזרת ונשנית למעשי ההצקה. אולביוס  מוסיף, כי גם כאשר ההצקה אינה מניעה את הקורבנות לצעד קיצוני כמו התאבדות, הקורבנות חווים נזק פסיכולוגי משמעותי, שמפריע להתפתחותם הלימודית, החברתית והרגשית. מוסיפים על כך הייזלר, הובר ואוליבר (Hazler, Hoover & Oliver, 1993), אשר דיווחו על ירידה מובהקת בציונים בקרב 90% מקורבנות ההצקה.

לעיסוק ולהתבוננות בהצקה יש השפעה שלילית על ההתפתחות ועל התפקוד הן של המציקים והן של המתבוננים מן הצד. וינהולד (1999Weinhold, ) מציין, כי המציקים נמצאו כבעלי הפרעות אישיות אנטי חברתיות רבות יותר, ואף השתמשו יותר מאחרים בשירותי בריאות הנפש. סודרמן, גייף ושיק (Sudermann, Jaffe & Schiek, 1996) התייחסו להשפעת ההצקה על הילדים העומדים מן הצד. הם מצאו כי הצקה גורמת לפחד או לחרדה בקרב אותם צופים. בנוסף, הם מצאו כי צפייה בהצקה אשר אינה מטופלת באופן יעיל, מעלה את הסבירות כי בעתיד גם העומדים מן הצד יהפכו להיות חלק מהמציקים.

ביניים: ישראל: שכיחות גבוהה של הצקות

בניגוד לעיסוק הנרחב בתופעת ההצקה במדינות רבות בעולם, הרי שהיא כמעט לא נחקרה ביסודיות בקרב ילדי ישראל. הדיווח המחקרי הראשון שעסק בתופעה בישראל היה של הראל, קני ורהב בשנת 1997. במסגרת סקר מקיף, שעסק בעיקר בתופעת האלימות, נשאלו הנחקרים גם על תופעת הבריונות וההצקה. בסקר זה נמצא כי מחצית מהבנים ושליש מהבנות השתתפו לפחות פעם אחת, בשנת הלימודים, במעשה הצקה כלפי תלמיד אחר בשטח בית הספר.

כרבע מהבנים וכעשירית מהבנות השתתפו במעשי בריונות שלוש פעמים או יותר במהלך שנת הלימודים. כ-40% מהבנות וכ-59% מהבנים היו קורבנות למעשי הצקה לפחות פעם אחת בחודש, ואילו רבע מהבנים ו-16% מהבנות חוו הצקה שלוש פעמים או יותר במהלך שנת הלימודים. עוד נמצא, כי שיעור המעורבות בהצקה דומה באוכלוסייה היהודית ובאוכלוסייה הערבית, וכי ישראל מדורגת במקום ה-11 מתוך 28 מדינות שהשתתפו במחקר שעסק בשיעור ההשתתפות בהצקה (הראל, קני ורהב, 1997).

סקר נוסף, שערכו הראל ועמיתיו ב-1998, בקרב תלמידי בתי הספר בארץ (הראל, אלנבויגן-פרנקוביץ, מולכו, אבו-עסבה וחביב, 2002) הראה כי 28.7% מהתלמידים שהשתתפו במחקר דיווחו כי היו  קורבנות להצקות או הטרדות לפחות פעם או פעמיים בחודש, 4.4% מהתלמידים דיווחו כי היו קורבנות להצקה ובריונות פעם או פעמיים בשבוע. במחקר מקיף שערכו בנבנישתי, זעירא ואסטור (2000), שבו נסקרו תופעות אלימות בבתי הספר בישראל, עלה כי בבתי הספר היסודיים 48.1% מן התלמידים מדווחים כי היו קורבנות לקללות מצד תלמידים אחרים בתדירות של שלוש פעמים ויותר במהלך החודש האחרון. 45% מן התלמידים דיווחו כי קיבלו בעיטה או אגרוף לפחות פעם אחת במהלך החודש האחרון. רבע מן התלמידים (25.2%) דיווחו כי היו נתונים לחרם לפחות פעם אחת במהלך החודש האחרון.

בשנת 2000 נערך המחקר הראשון בישראל שעסק רק בתופעת ההצקה על מרכיביה השונים. במחקר זה, רולידר, לפידות ולוי שאלו במדגם מזדמן 2972 תלמידים מקרב 21 בתי ספר, שאלות ספציפיות לגבי תופעת ההצקה (רולידר,לפידות ולוי, 2000). במחקר זה בדקו החוקרים את שכיחות תופעת ההצקה על כל סוגיה (מילולית, פיסית ועקיפה), בהתייחס לכל הגורמים המשתתפים: מציק, קורבן והעומדים מן הצד. הממצאים של שכיחויות ההצקה אשר התקבלו במחקר זה היו מדאיגים ביותר.

כך לדוגמה: 78.9% מהתלמידים דיווחו כי הציקו להם מילולית, 66.1% דיווחו כי הציקו להם פיסית, ו-35.4% מהתלמידים דיווחו כי חוו הצקה עקיפה. כמו כן, 63.5% מהתלמידים דיווחו כי הם מציקים לילדים אחרים באופן מילולי, 59% דיווחו כי הם מציקים פיסית לילדים אחרים ו-29.1% דיווחו כי הם מציקים בצורה עקיפה. במחקר זה לא נבדקו ההבדלים ברמת ההצקה בין הגילאים השונים, כלומר, תלמידים הלומדים בבית הספר היסודי לעומת תלמידים מחטיבת הביניים ומהחטיבה העליונה. כמו כן לא נבדקו האם קיימים הבדלים ברמת ההצקה ובסוגיה בין בנים לבין בנות.

לכן, מטרת המחקר הנוכחי הייתה להשוות את רמות ההצקה השונות (פיסית, מילולית ועקיפה) בין תלמידים בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות. מטרה נוספת של המחקר היתה לעמוד על ההבדלים ברמת ההצקה בין בנים לבין בנות בכל אחת משכבות הגיל שבמחקר. כחלק ממחקר בין לאומי שעסק בהתנהגותם של התלמידים המביטים מן הצד בתופעת ההצקה, שאלו רולידר ואוחיון (Rolider & Ochayon, 2005)   190 תלמידי בי"ס יסודי ו-216 תלמידי חט"ב בישראל על התנהגותם כאשר הם צופים במעשי הצקה של חבריהם.

החוקרים מצאו כי 82.1% מתלמידי חטיבות הביניים צפו בהצקה מילולית, 66% צפו בהצקה פיסית ו-83.1% צפו בהצקה על רקע מיני. ממצאים אלה מראים כי בהשוואה לנתונים המדוּוחים בעולם, שכיחויות ההצקה בישראל גבוהות במיוחד בקרב תלמידי בתי הספר.

שכיחות גבוהה של הצקה אותרה גם במחקר שערכו רולידר ומינצר (2006) בקרב ילדי הגנים בישראל. ממצאי המחקר הראו שיעורי הצקה גבוהים במיוחד בקרב הילדים הצעירים. 61.3% מילדי הגן דיווחו על היותם  קורבנות של הצקה על בסיס יומי. בנוסף, נמצא כי השכיחות הגבוהה של ההצקה בגני הילדים היא מהסוג של הצקה פיסית, הכוללת בעיטות, דחיפות, משיכה בשיער וכדומה. 46.6% מהילדים שהשתתפו במחקר דיווחו על היחשפות לסוג זה של הצקה.

מטרת המחקר הנוכחי, שנתוניו נאספו בין השנים 2001-2003  היתה להשוות את רמות ההצקה הפיסית, המילולית והעקיפה בקרב תלמידים בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות, וכן לעמוד על ההבדלים ברמת ההצקה בין בנים לבין בנות בכל אחת משכבות הגיל שנחקרה.

מספר הנבדקים במחקר כלל 1804 תלמידים במדגם אקראי  מתוכם 822 בנים ו-898 בנות. הבנים היוו 45.56% מהאוכלוסייה הנבדקת, והבנות היוו 49.77% מתוך אוכלוסייה זו. התלמידים במחקר הינם מ-15 בתי ספר שונים על פי החלוקה הבאה: 5 בתי ספר יסודיים, 5 חטיבות ביניים ו-5 בתי ספר תיכוניים. כמו כן, כל בתי הספר הינם בפיקוח ממלכתי. ממלאי השאלון בבתי הספר היסודי היו תלמידי כיתות ד', בחטיבות הביניים היו תלמידי כיתות ז' ובתיכונים תלמידי כיתות י"א. בתי הספר שהשתתפו במחקר נבחרו על פי מדגם מזדמן של בתי ספר מצפון הארץ,  שהביעו נכונות להשתתף במחקר במטרה ללמוד על היקפה ואופייה של ההצקה בקרבם.

שאלון זהה ניתן לתלמידים בכל בתי הספר ובכל הכיתות, כאשר בכל בית ספר נדגמו באופן אקראי שלוש כיתות, אשר כל תלמידיהן מילאו את השאלון בהנחיית המחברות ובפיקוחן. כל תלמיד מילא את השאלון באופן אינדיווידואלי ובצורה אנונימית. בתום המילוי, נאספו השאלונים על ידי מחברי מאמר זה אשר הקפידו על סודיות מלאה של דיווחי הנבדקים ושל הפרטים המזהים של כל אחד מבתי הספר.

התלמידים שהשתתפו במחקר התבקשו לענות על ארבע שאלות מתוך השאלון הכולל שפותח על ידי רולידר (2000). במבוא לשאלות נכתב: "לפניך שאלון העוסק בתופעת ההצקה בבית הספר. הצקה היא מצב שבו תלמידים נטפלים לתלמיד או לתלמידה ופוגעים בהם מדי פעם באחת או ביותר מהצורות הבאות: איומים, לגלוג, העלבה, הפחדה, הערות פוגעות, דחיפות, בעיטות, חרם, לקיחת חפצים אישיים, אי שיתוף במשחק ופעולות נוספות שמטרתן לפגוע. בנוסף לכך, מטרת השאלון לבדוק באיזו מידה את/ה מרגיש/ה בטוח/ה בבית הספר ומה גורם לך להרגיש כך. המידע שיתקבל יעזור לבית הספר לטפל בבעיות שיתגלו, ולתכנן פעילויות לשיפור האווירה בבית הספר. ולהלן השאלות שנשאלו:

שאלה 1: כמה פעמים קרו לך הדברים האלה בחודש האחרון (מעשי הצקה)?

שאלה 2: איך את/ה מרגיש/ה בכל אחד מהמקומות האלה?

שאלה 3: כל כמה זמן את/ה :

שאלה 4: כל כמה זמן את/ה רואה הצקות במקומות הבאים?

ניתוח נתונים: נערכה סטטיסטיקה תיאורית על גבי כל משתני המחקר במטרה לתאר את שכיחות תופעת ההצקה וכן את עוצמתה. התפלגויות הנתונים מתוארות על פי פריטי השאלון בצורה מרוכזת באמצעות אינדקסים, שנבנו במהלך ניתוח הנתונים. כגון: סוגי הצקה – משתנה המחלק את

סוגי ההצקה לשלושה סוגים (מילולית, פיסית ועקיפה), ובדומה לכך סוגי סביבות הצקה, סוגי מציקים, סוגי תגובות הקורבן וכו'. השוואה בין המגזרים נעשתה באמצעות מבחן Chi square.

ממצאים:

תרשים #1: אחוזי הצקה פיסית, מילולית ועקיפה, כפי שדווחו על ידי תלמידי בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות

כפי שניתן לראות בתרשים מספר 1, אחוזי רמת ההצקה בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים הם הגבוהים ביותר בכל סוגי ההצקה ואחוז רמת ההצקה הולך וקטן ככל שעולים בשכבת הגיל.

תרשים #2: אחוזי שכיחות הנגיעה במקומות פרטיים וגניבת חפצים אישיים, כפי שדווחו על ידי תלמידי בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות.

בתרשים מספר 2 ניתן לראות כי בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים השכיחות של גניבת חפצים אישיים גבוהה במידה רבה יותר מנגיעה במקומות פרטיים, וזאת להבדיל מהחטיבה העליונה שבה שתי התופעות קיימות באותה רמה.

תרשים #3: אחוזי רמת חוסר המוגנות במקומות שונים בקרב שכבות הגיל השונות

תרשים מספר 3 מראה כי בכל הסביבות השונות אחוזי חוסר המוגנות הם הגבוהים ביותר בבתי הספר היסודיים. אחוזים אלה יורדים ככל שעולים בשכבת הגיל. כמו כן ניתן ללמוד כי אחוז חוסר המוגנות הגדול ביותר הוא בתחנת האוטובוס ובנסיעה באוטובוס בכל שכבות הגיל.

בתרשים מספר 3 ניתן לראות כי אחוזי התלמידים שמעידים על עצמם כמציקים מילולית, גבוהים יותר מהתלמידים שדיווחו כי הם מציקים בצורה פיסית או עקיפה, בכל שכבות הגיל. בנוסף, ניתן לראות כי באופן כללי התלמידים מהחטיבות העליונות מעידים על עצמם כמציקים יותר מאשר התלמידים מחטיבות הביניים ומבתי הספר היסודיים.

תרשים #4: אחוזי התלמידים המציקים הצקה מילולית, פיסית ועקיפה, כפי שדווחו על ידי התלמידים בבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות.

תרשים #5 : אחוזי שכיחות ההצקה מחוץ לבית הספר ובתוכו, כפי שדווחו על ידי העומדים מן הצד

על פי תרשים מספר 5 ניתן לראות כי אחוזי רמת ההצקה בכל שכבות הגיל גבוהים יותר בתוך בית הספר מאשר מחוצה לו.

כפי שניתן לראות בטבלה 1, בהצקה מילולית ועקיפה ההבדלים בין בנים לבין בנות בשכבות הגיל השונות הינם מזעריים. ההבדל הבולט ביותר בין בנים לבין בנות בא לידי ביטוי בהצקה פיסית בחטיבת הביניים, שם אחוז הבנים שמהווים קורבנות גבוה יותר מאשר הבנות.

טבלה #1: אחוזי הקורבנות להצקה מילולית, פיסית ועקיפה על פי חלוקה למינים:

טבלה #2: אחוזי הקורבנות של נגיעה במקומות פרטיים וגניבת חפצים אישיים על פי חלוקה למינים:

בטבלה 2 ניתן לראות שההבדל המשמעותי ביותר בין בנים לבין בנות קיים בתיכון, שבו הבנות סובלות בצורה משמעותית יותר מהבנים מנגיעה במקומות פרטיים ומגניבת חפצים אישיים.

טבלה #3: אחוז התלמידים שמרגישים לא בטוחים בשירותים

כפי שניתן לראות בטבלה 3, בנים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים מרגישים פחות בטוחים מהבנות בשירותים, וזאת לעומת התיכון שבו חוסר הביטחון בשירותים זהה בשני המינים.

טבלה #4: אחוז התלמידים שמציקים בצורה מילולית, פיסית ועקיפה על פי חלוקה למינים:

טבלה 4 מראה כי בבתי הספר היסודיים ההבדל בין בנים שמציקים לבין בנות שמציקות הינו קטן מאד. לעומת זאת, בחטיבות הביניים ניתן לראות כי בנים דיווחו במידה רבה יותר מבנות על היותם מציקים בהצקה פיסית, מילולית ועקיפה, ואילו בתיכון בנות דיווחו יותר מבנים על היותן מציקות בכל שלושת סוגי ההצקה.

לסיכום: תופעה קבועה בבתי הספר

מטרת המחקר היתה להשוות בין סוגי ההצקה הפיסית, המילולית והעקיפה בין ילדים בבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות. מטרה נוספת של המחקר היתה לעמוד על ההבדלים ברמת ההצקה בין בנים לבין בנות בכל אחת משכבות הגיל שבמחקר.

מהממצאים העיקריים של המחקר ניתן להסיק כי אחוז הקורבנות הגבוה ביותר להצקה מילולית, פיסית ועקיפה נמצא בבתי הספר היסודיים, וככל שעולים בשכבות הגיל כך אחוז הקורבנות להצקה יורד. לדוגמה, נמצא שבבתי הספר היסודיים 67.5% מהתלמידים מהווים קורבנות להצקה פיסית, בחטיבות הביניים 53.4% סובלים מהצקה פיסית, ובתיכון נתון זה יורד ל- 40.1%. על כן ניתן לומר שעל פי נתונים מצערים אלו, כמעט כל ילד שני בבתי הספר הינו קורבן להצקה פיסית.

נתונים אלה הינם בהתאמה למחקרו של בנבנישתי ועמיתיו  (2000,2005) בתחום האלימות, בו נמצא כי האלימות הפיסית היתה שכיחה ביותר בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים, פחות בחטיבת הביניים ושכיחה עוד פחות בחטיבה העליונה.

נתון מעניין שהתקבל הוא שקיימת שכיחות גבוהה יותר של הצקה מילולית ופיסית בכיתות הגבוהות, אשר יורדת ככל שגיל התלמידים יורד. בנוסף, נמצא כי בבתי הספר היסודיים ובחטיבות העליונות הבנות הן שהציקו פיסית ומילולית יותר מאשר הבנים. לדוגמה: בבית הספר היסודי 34.9% מהבנים הציקו מילולית לעומת 37% מהבנות, ובחטיבה העליונה 11.5% מהבנים הציקו פיסית לעומת 18.1% מהבנות, וזאת בניגוד לממצאים שהתקבלו במחקרים בעולם המערבי. לדוגמה, במחקרו של אולביוס (1992 ,Olweus) נמצא כי ככל שהתלמידים צעירים יותר, כך יש יותר מציקים פוטנציאליים ביניהם. כמו כן נמצא כי הבנים השתתפו בהצקה יותר מאשר הבנות. הצקה פיסית הייתה נפוצה בקרב בנים יותר מאשר בקרב בנות, כך למשל בחטיבות הביניים מספר הבנים שדיווחו על היותם שותפים להצקה היה גדול פי 4 ממספר הבנות.

כפי שצוין קודם, אחוז הקורבנות להצקה הולך וקטן ככל שעולים בגיל, אך לעומת זאת אחוז המציקים גדל ככל שעולים בגיל. ניגוד זה נובע מכך שמודעות התלמידים בכיתות הגבוהות למעשי ההצקה שלהם גבוהה יותר מהמודעות של התלמידים בכיתות הנמוכות יותר, ולכן אחוז הדיווחים שלהם על מעשי הצקה גבוה יותר, אך אין להסיק מכך כי בכיתות הגבוהות קיימים יותר מציקים.

ממצא מעניין נוסף התגלה בנתוני הרגשת חוסר המוגנות של התלמידים בסביבות השונות של בית הספר ומחוצה לו. תוצאות המחקר הראו כי בכיתה, בחצר בית הספר ובהפסקות, בדרך אל בית הספר ובדרך חזרה ממנו, בשירותים, במסדרונות, בנסיעה באוטובוס ובתחנת האוטובוס,  תחושת חוסר המוגנות הגבוהה ביותר נמצאת באופן עקבי בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים, ושכיחותה יורדת ככל שעולים בשכבת הגיל.

נתון מפתיע שהתקבל מתוך ממצא זה הוא בקשר להרגשת חוסר המוגנות של הילדים בתחנת האוטובוס ובנסיעה באוטובוס, אשר האחוזים לגביהן עלו בצורה דרסטית. לדוגמה: בבית הספר היסודי רמת חוסר המוגנות של התלמידים בכיתה היתה 11.4%, בחצר בית הספר ובהפסקות 11.2%, בדרך אל בית הספר ובדרך חזרה ממנו 15.2%, בשירותים 13.6%, ובמסדרונות 18.6%. לעומת זאת בנסיעה באוטובוס רמת חוסר המוגנות הגיעה ל- 65.3% ובתחנת האוטובוס 66.2%.

היחסיות בנתונים נשמרת בחטיבת הביניים, ואילו בחטיבה העליונה היא נמצאת במגמת ירידה. אחד ההסברים לעלייה המשמעותית ברמת חוסר המוגנות בסביבת האוטובוס נובעת עקב המצב הביטחוני הקשה ופיגועי הטרור באוטובוסים בתקופה האחרונה. על כן שיעור התלמידים שמרגיש חוסר מוגנות בדרך אל או חזרה מבית הספר גדול משיעור תחושת חוסר המוגנות בסביבות השונות.

באשר לשאלת המחקר העוסקת בהבדלים בין הבנים לבין הבנות בתופעת ההצקה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים. לדוגמה: בבית הספר היסודי 68.3% מהבנים ו-68.5% מהבנות היו קורבנות להצקה מילולית, 38.1% מהבנים ו-36.7% מהבנות היו קורבנות להצקה פיסית. בנוגע להצקה עקיפה, 20.5% מהבנים ו- 20.1% מהבנות היו קורבנות. גם בקרב המציקים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המינים. לדוגמא: בבית הספר היסודי 34.9% מהבנים ו-37% מהבנות דיווחו כי הם הציקו מילולית, 16.1% מהבנים ו-18.1% מהבנות דיווחו כי הם הציקו פיסית, 10% מהבנים ו- 9.5% מהבנות דיווחו כי הם הציקו בצורה עקיפה. עם זאת ראוי לציין כי במקרה של גניבת חפצים אישיים בחטיבה העליונה נמצא פער יחסית גדול בין המינים. 20.5% מהבנות לעומת 12.5% מהבנים דיווחו על גניבת חפצים אישיים.

בהתבסס על מכלול הממצאים העולים מהמחקר הנוכחי, מצטיירת תמונה קשה, עגומה ועקבית של תופעת ההצקה בין תלמידים במוסדות חינוך. ממצאים אלה אמורים להוות נורה אדומה בקרב מחנכי והורי התלמידים, ומחייבים התערבות מערכתית כדי למגר את התופעה הקשה הזו.

ביבליוגרפיה

פנים- תרבות , חברה וחינוך2007, גיליון 38, אפריל 2007

פרופ' עמוס רולידר הוא ראש המכון לחקר ולמניעת אלימות במוסדות חינוכיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל. השתתפו במחקר ובכתיבת המאמר:  מיטל אוחיון, ליאת סנדלר וקרן גרין

רשימת מקורות

בנבנישתי, ר., זעירא, ע. ואסטור, ר. (2000). אלימות במערכת החינוך בישראל: דוח ממצאים מסכם. האוניברסיטה העברית: ירושלים.

בנבנישתי, ר., חורי-כסאברי, מ. ואסטור, ר. (2005)  אלימות במערכת החינוך בישראל- תשס"ה. דוח ביניים: זווית הראייה של התלמידים. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.

הראל, י., אלנבויגן-פרנקוביץ, ש., מולכו, מ., אבו-עסבה, ח. וחביב, ג'. (2002). נוער בישראל: רווחה חברתית, בריאות והתנהגויות סיכון במבט בינלאומי. סיכום ממצאי המחקר השני (1998). ג'וינט מכון ברוקדייל ואוניברסיטת בר-אילן: המגמה לסוציולוגיה של הבריאות.

הראל, י., קני, ד. ורהב, ג. (1997). נוער בישראל- רווחה חברתית, בריאות והתנהגויות סיכון במבט בינלאומי. ג'וינט- מכון ברוקדייל, המרכז לילדים ונוער, ירושלים.

הראל, י., קני, ד. ורהב, ג. (1997). נוער בישראל: רווחה חברתית, בריאות והתנהגויות סיכון במבט בינלאומי.  ירושלים, משרד הבריאות – המרכז הלאומי לבקרת מחלות משרד החינוך, התרבות והספורט.

רולידר, ע., לפידות נ. ולוי ר. (2000). תופעת ההצקה בבתי -הספר בישראל. המכללה האקדמית עמק יזרעאל, המכון לחקר ולמניעת התנהגות אנטי חברתית של ילדים ובני נוער במוסדות חינוכיים.

רולידר, ע., מינצר, ל. (2006). תופעת ההצקה בגיל הרך. מפגש לעבודה חינוכית – סוציאלית. 23, עמ' 67-82.

Hazler, R. J., Hoover, J. H. & Oliver, R. (1993). What do kids say about bullying?. Education Digest,58(7), 16-20.

Mellor, A. (1990). Spotlight 23 Bullying in Scottish Secondary Schools. Edinburgh: SCRE

Mora-Merchan, J.A. & Ortega, R. (1995). Intimidadores y v'ictimas un problema de maltrato entre iguales. Paper presntad at the Fourth Congreso Estatal sobre Infancia Maltratada, Sevilla, pp. 271-275.

Olweus, D.(1991). Bully/victim problems among Schoolchildren: Basic facts and effects of school based intervention program. In Pepler, D. & Rubin, K. (Eds.). The development and treatment of childhood aggression. (pp.411-448). Hillsdale, NJ: Erlbaum.

Olweus, D. (1992). Bullying Among School children: Intervention and Prevention, In: Peters, R.D., McMahon, R.G. &.Quincy, V.A. (Eds.). Aggression and Violence Throughout the Life Span.             (pp.100-125). London, Sage Publications.

Olweus, D.(1993). Bulling at school: What we know and What we can do. (pp.10-20). Oxford: Blackwell Publishers.

Pepler, D.J. & Craig, W.M. (1997). Bullying: Research and Interventions. Youth Update. Publication of the Institute for the Study of Antisocial Youth.

Rigby, K. (1996b). Bullying in schools & what to do about it. Australian Council for Educational Research.

Rigby, K. (2002).  New perspectives on bullying. London, UK: Jessica Kingsley.

Rigby, K. & Slee, P.T. (1991). Bullying among Australian school children:  reported behaviour and attitudes to victims.  Journal of Social Psychology,131, 615-627.

Rolider, A., & Ochayon, M. (2005). Bystander behaviors among Israel children witnessing bullying behavior in school settings. The Journal of the National Association of Pastoral Care in Education, 23(2), 36-39.

Sudermann, M., Jaffe, P.G. & Schiek, E. (1996). Bullying: Information for Parents and Teachers (WWW Document). URL: https:// www.lfcc.on.ca/bully.htm(November,28,1999).

Walker, J.E. (1999). Behavior Management: A Practical Approach for Educators. Upper Saddle River, NJ: Merrill.

Weinhold, B.K. (1999). Bullying and School Violence: The Tip of the Iceberg (www Document).