תוכן
בשנת 2005, ל-93% מבני הנוער היה מחשב אחד לפחות בביתם ו-70% מבני הנוער גלשו באינטרנט (השנתון הסטטיסטי, 2007). מגמה זו של שימוש מוגבר ברשת האינטרנט, מצד ילדים ומתבגרים, הובילה חוקרים לבדוק מה הן המטרות של בני הנוער בעת הגלישה באינטרנט.
נמצא כי המטרה השכיחה ביותר הינה מציאת מידע. המטרות הנוספות הינן שימוש בדואר אלקטרוני ובחדרי צ'ט, שתי פעילויות שהן חברתיות במהותן ומנקודת מבט חברתית נראה כי ההזדמנויות לרווח הטמון בפעילויות חברתיות ברשת הינן רבות ומגוונות. בסדרת מחקרים נמצא כי שימוש בדואר אלקטרוני ובחדרי הצ'אט עשוי לקדם יצירה ושימור של קשרים חברתיים ואלו עוזרים למתבגרים לפתח תחושות של אמון, נאמנות, אינטימיות, חברות, קשרים רומנטיים וסטאטוס חברתי (Brown, 2004, Corsaro & Eder,1990 Damon,1983). האינטרנט נמצא גם כמאפשר לילדים ביישנים, למשל, או לילדים לא פופולאריים או כאלו בעלי מוגבלויות, ליצור חברויות עם אחרים ואף מספק מקור הדרכה או קבלת ייעוץ ועזרה עבור ילדים, שבמקרים אחרים, חשים שאין להם מקור תמיכה אחר (Hasselbring & Glaser 2000) .
במחקר של מתבגרים בגילאי 13-19 נמצא כי 18% מהגולשים אכן נעזרים ברשת האינטרנט לשם חיפוש עזרה כשהם חשים: כעוסים, עצובים, או במצבי לחץ. הסיבות השכיחות ביותר שבגינן מחפשים מתבגרים אלו עזרה כוללות בעיות ביחסים רומנטיים (57.4%), בעיות ביחסים חברתיים (50%), בעיות ביחסים עם בני המשפחה (37.2%) ובעיות על רקע לימודי (36.2%) (Gould,Munfakh, Lunbell, Kleinman & Parker 2002,). לצד הרווחים הטמונים בעצם הגלישה באינטרנט, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית, לא ניתן להתעלם מן התופעות המסוכנות האפשריות המערבות פגיעה ברווחתם הנפשית של הגולשים. במהלך השימוש באינטרנט חווים חלק מהמשתמשים הצקה באופן מקוון- הצקה מקוונת (cyber bulling). נמצא שקורבנות ההצקה המקוונת סובלים מדיכאון ומחשבות אובדניות (Van der Witt, De Witt, & Hirasing,2003) וילדים שחוו הצקה מצד קבוצת השווים נטו לסבול מחרדה, והערכה עצמית נמוכה (Smith & Sharp,1994). לאחרונה אף פורסם כי ילד בן 13, מאנגליה, תלה את עצמו בחדרו מכיוון שעמיתיו לרשת החברתית הציקו לו במשך חודשים משום שאהב מוזיקת פאנק ומשום שבצילומים שהעלה לדף שלו ברשת הוא בשיער ארוך ובלבוש שחור (קרייטמן, 2008). למרות תשומת הלב הניתנת לבעיית ההצקה המקוונת (cyber bulling) וההסכמה כי מדובר על תופעה שהולכת ומתרחבת קיים מחסור במחקרים אקדמאים בנושא (Jerome & Segal, 2003).
כחלק מקידום הבנת התחום, המחקר הנוכחי בוחן את תופעת ההצקה המקוונת בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים בישראל. השערת המחקר המרכזית בעבודה זו הינה שקיים קשר ישיר בין מידת האנונימיות לבין מידת ההצקה המקוונת בקרב קבוצת השווים. ככל שמידת האנונימיות גבוהה יותר כך מידת ההצקה המקוונת תהיה גבוהה יותר. לצורך בחינה זו נעשה שימוש במערך מחקר ניסויי. הצקה מקוונת בקבוצת השווים: האינטרנט-מגרש המשחקים החדש של קבוצת השווים: בית הספר והשכונה כבר לא מהווים מקומות מפגש בלעדיים לקבוצת השווים. יותר ויותר אינטראקציות מתרחשות במרחב הווירטואלי. כמעט לחצי מהילדים (47%) בגילאי 9-18, בישראל יש חיבור לאינטרנט בחדר השינה שלהם ול-60% יש חיבור לרשת מהטלפון הסלולארי. חלק מרכזי של זמן השימוש באינטרנט מיועד לאינטראקציות מקוונות עם קבוצת השווים ולמעשה 77% מתלמידי בית ספר תיכון מדברים כל יום בתוכנת מסרים מידיים (כגון: ICQ). כך גם כמעט חצי (47%) מילדי היסודי (למיש וריבק, 2006).
במה נבדלות הצקה מקוונת והצקה מסורתית (שאינה מקוונת) המתרחשות בקרב קבוצת השווים? אחד ההבדלים בין הצקה מקוונת להצקה שאינה מקוונת הינו שמספר המשתתפים בהצקה המקוונת אינו מוגבל, וחברים לכתה למשל, שנמנעו להשתתף בהצקה, יכולים להשתתף תוך הסתרת פרטיהם (Harmon,2004). מספר לא מבוטל של דוגמאות (case studies) שבעזרתן ניתן להמחיש טוב יותר את ההצקה המקוונת מצד קבוצת השווים, תועדו היטב וזאת על אף העובדה שמרבית המתבגרים שחווים הצקה מקוונת נמנעים מלדווח על התופעה ( Li, 2005).
ג'ואן לישמן (Joan Leishman), כתבת ה-BBC מתארת בכתבה שפורסמה במרץ 2005 את המקרה של דיויד נייטס. על פי דיויד, אחד התלמידים בבית הספר שלח לו דוא"ל עם קישור לאתר אינטרנט מסוים. כאשר נכנס דיויד לאתר הוא גילה לתדהמתו שדף הפתיחה כולל תמונה שלו (של דיויד) וכיתוב אשר מזמין את הגולשים להיכנס לאתר שבו "עושים צחוק" מדיויד נייט ("Welcome to the website that makes fun of Dave Knight"). האתר כלל הערות פוגעות על דיויד ומשפחתו, בין אלו נמנות הערות על כך שדיויד מתעלל בילדים קטנים, משתמש בסמים ועוד. מעבר לפרסומים באתר, דיויד מתאר כי נשלחו אליו גם הודעות דוא"ל תוקפניות מחבריו לכתה. דיויד סבל מאוד מהצקות אלו, החל להתבודד, ונאלץ בסופו של דבר לפרוש מבית הספר שבו למד. הצקה מקוונת מצד קבוצת השווים בישראל תופעת ההצקה המקוונת אשר מתבצעת בקרב קבוצת השווים מוכרת גם בישראל, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית. רס"ב איציק מלכה, חוקר עבירות מחשב במרחב הנגב מספר על אתרים ופורומים של בתי הספר באזור הדרום, שבאמצעותם פוגעים המתבגרים אחד בשני. מעבר להפצת השמועות בכתב, מתאר רס"ב מלכה פגיעה חמורה יותר כאשר מופצות תמונות בלתי מחמיאות או עיבודים בתוכנת Photoshop של המתבגרים והמתבגרות.
באחד המקרים פרסמו מתבגרים מבאר-שבע תמונה של חברתם לכיתה בת ה-14 וחצי, כאשר הוצמד לה הכיתוב "היא מופקרת". רס"ב מלכה מספר על חבורה של מתבגרים שהפיצה ברשת המחשבים בבית הספר שלהם, באחד היישובים בנגב, ארבע תמונות בעירום חלקי של חברתם לספסל הלימודים. אחרי שהמקרה עבר מפה לאוזן והשמועה התפרסמה בבית הספר, אותרו המתבגרים התוקפנים שהיו אחראים למעשה. ההורים של הנערה הנפגעת הגישו תביעה אזרחית נגד הנערים הפוגעים (ויינשל, 2006). במקרה מתועד אחר מדובר על תלמידה בת 14 מראשל"צ אשר הסתכסכה עם כמה נערות. הנערות גילו כי לתלמידה אתר אינטרנט אישי ותוך זמן קצר הפכו אותו "למקום שלא היה מבייש אף אתר פורנוגרפי משגשג". הנערות הצליחו לשרבב, לכאורה, קולז' של תמונות, שבהן חברו את תמונתה של התלמידה עם תמונות גוף פורנוגראפיות קשות. בנוסף לכך הדגישו הבנות את "אהבתה" של התלמידה לסקס קשה ובוטה. כדי להשלים את הביזוי רשמו הנערות באתר בדיות בדבר נטיותיה המיניות של התלמידה. הבנות לא הסתפקו בדברי הבלע והחליטו לפרסם באתר את מספר הטלפון הנייד של התלמידה. לפרסום זה, שמתחתיו הוכנסה תמונת ראשה של התלמידה בשילוב עם תמונה פורנוגראפית קשה, צורפה הודעה בוטה לגמרי. הדבר גבה מחיר כבד ביותר. בזמן הקצר שבו פעל האתר (כשבוע) נרשמו יותר מ-2,000 כניסות של גולשים. במקביל החלה התלמידה לקבל שיחות לטלפון הנייד שלה מגברים שרצו ליצור עימה קשר (מדריסוביץ,2006).
דיון ומסקנות המחקר הנוכחי בחן את תופעת התוקפנות המקוונת בקרב קבוצת השווים על מנת להבין טוב יותר תופעה זו ואת הקשר בין הצקה מקוונת למשתנים אנונימיות ומגדר. למרות היתרונות הנלווים לגלישה באינטרנט תחת מעטה אנונימיות כמו: חיסיון להטיות בינאישיות (Kiesler, Siegel & McGuire,1984 Baron, 1984;), וחקירת הזהות האישית (Myers, 1987; Reid, 1991) עלו במחקר הנוכחי ממצאים המצביעים על קיומו של קשר ישיר בין מידת האנונימיות של הנבדק לבין השימוש בתוקפנות מקוונת. ממצא זו עומד בהלימה להשערת המחקר המרכזית לפיה קיים קשר ישיר בין מידת האנונימיות לבין מידת התוקפנות המקוונת בקרב קבוצת השווים. דהיינו, ככל שמידת האנונימיות גבוהה יותר כך מידת ההצקה המקוונת גבוהה יותר. ממצא זה מתיישב עם תוצאות מחקרים קודמים בתחום אשר הצביעו על כך שהמרכיב האנונימי מקדם השפעות שליליות במציאות (Diener, Dineen, Westford, Beaman & (Fraser, in press; Diener, Westford, Beaman, 1973 וגם ברשת האינטרנט (Sproull & Kiesler, 1991, Baron, 1984, Baym, 1995; Myers, 1987; Reid, 1991). הסבר לקשר זה ניתן למצוא בתיאוריות: "דה אינדיווידואליזם" (deindividuation) של זימברדו ותיאורית "מודעות העצמית" ( objective self- awareness) משנות השבעים (Duval & Wicklund, 1972).
השפעת מגדר ותוקפנות מקוונת נבחנה בשתי דרכים- האחת, מין הקורבן, שכלפיו מופנים ביטויי ההצקה המקוונת, והשנייה מין התוקפן, שמבטא התנהגות של הצקה מקוונת. מערך הניסוי במחקר הנוכחי אפשר את מדידת הקשר בשני הכיוונים הללו. ראשית, תוצאות הניסוי מצביעות על כך שאין הבדלים במשתנה מין הקורבן של התוקפנות המקוונת בקבוצת השווים- בנים ובנות חוו תוקפנות מקוונת בשיעורים דומים, זאת בהלימה להשערת המחקר. מחקרים קודמים מצביעים גם כן על תוצאות דומות (Li, 2006). שנית, תוצאות המחקר הנוכחי מצביעים על כך שבנים ובנות משתמשים בתוקפנות מקוונת בשיעור דומה. ממצא זה עומד בסתירה להשערת המחקר לפיה ימצאו הבדלים בין המינים בתדירות המעורבות בתוקפנות המקוונת בקבוצת השווים- הבנים ישתמשו בתוקפנות מקוונת בתדירות גבוהה יותר מאשר הבנות כפי שנמצא, בין השאר, במחקרו של טורפ (Thorp,2004). אי ההתאמה בין הממצאים במחקר זה לבין ממצאי מחקרו של טורפ עשוי להיות מוסבר בכך שבמחקר של טורפ נעשה שימוש בשאלוני דיווח עצמי, דבר שעלול היה להשפיע על תשובות הנשאלים ואילו במחקר הנוכחי נמדדה מידת התוקפנות המקוונת באמצעות תצפית ישירה על התנהגות. ייתכן כי בעת הדיווח העצמי במחקרו של טרופ הבנות הציגו עמדות מתונות יותר, בהתאם לציפיות החברתיות, במציאות ואילו הבנים הציגו עמדות תוקפניות יותר, גם כן בהתאמה להתנהגות מגדרית מקובלת במציאות. חיזוק להשערה זו ניתן למצוא במחקר מעבדה (ללא שאלוני דיווח עצמי) שנערך באמצע שנות ה-90 בו נבחן הקשר בין אנונימיות, התנהגות פוגעת ומגדר, בסביבה שאינה מקוונת, במציאות, ועלה כי כאשר שני המינים מוגנים על ידי אנונימיות גברים ונשים תוקפניים במידה שווה Lightdale &) Prentice, 1994).
