תוכן
ניתן להבחין בין דחייה חברתית פעילה שבאה לידי ביטוי בהצקה, לעג, התגרות, אלימות, חרם, לבין דחייה חברתית פאסיבית אשר באה לידי ביטוי בהתעלמות. במקרה של דחייה פאסיבית, לא תמיד יש כוונה לדחות את האחר, אלא שאין הוא מוזמן באופן פעיל לקבוצה ועל כן, עלול לפתח חוויה של דחייה חברתית. פעמים רבות ניתן לשמוע תחושה זו מפי הילדים שאינם משתייכים בכיתה לקבוצת המקובלים, אך כמהים מאוד להיות חלק ממנה. וכאן, אולי המקום לעשות הבחנה בין חווית דחייה לבין דחייה חברתית. בעוד שדחייה חברתית היא פעולה הננקטת על ידי הצד הדוחה, חווית הדחייה היא של הצד הנפגע. חווית דחייה עשויה להתעורר בכל פעם שנוצר פער בין מה שאני רוצה, מצפה או זקוק בתוך קשר לבין מה שהאחר/ים מספק/ים לי, ולכן זוהי חוויה סובייקטיבית המשתנה מאחד לאחר.
לאורך החיים כולנו נתקלים בחוויות בהם האחר אינו נענה לצרכינו בתוך קשר, אולם לא כולנו נחווה זאת באותו אופן. האופן בו נתרגם ונפרש את היעדרותו של חבר ממסיבת יום ההולדת שלנו תשתנה בהתאם למאפייננו ולחוויות התפתחות מוקדמות. מחקרים מצאו שהרגישות לדחייה משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים בעלי רגישות גבוהה לדחייה, לעומת כאלה שרגישותם לדחייה נמוכה. בעוד אלה עם הרגישות הגבוהה יטו לפרש סיטואציות רבות כדחייה אישית ויתקשו בפתרון בעיות חברתיות, אלה עם הרגישות הנמוכה יתמודדו ביתר קלות עם סיטואציות חברתיות שונות. רובנו מתמודדים לאורך החיים עם חוויות של דחייה אשר מהוות חלק בלתי נפרד מהתמודדות בתוך מערכות חברתיות, אך, ישנם אשר מתמודדים עם חווית דחייה מתמשכת לאורך זמן. לחוויית דחייה מתמשכת, מה עוד אם היא מלווה בביטויים של אלימות מילולית ופיזית, ישנן השלכות פסיכולוגיות על הילד ותפקודו. ילדים אלו לא רק מאבדים את תחושת השייכות שהינה צורך בסיסי, אלא גם מאבדים את האמון באחרים סביבם וחווים תחושת איום מתמשכת על ביטחונם הפיזי והנפשי. כאב, עלבון, חוסר אונים וייאוש לצד רגשות של בושה ואשמה, מונעים מהם לעיתים קרובות לבקש עזרה וסיוע מהמבוגרים סביבם, והם נותרים בבדידותם. יש ביניהם כאלה שיסתגרו ויימנעו מקשרים חברתיים עד כדי ניתוק מכל המסגרות החברתיות, וישנם כאלה ש "ישיבו מלחמה" ויגיבו באלימות כלפי כל מי שמאיים עליהם.
מי הם הילדים הנוטים לסבול יותר מחוויות דחייה מתמשכות ?
כידוע החברה שלנו פועלת בהתאם לנורמות חברתיות. נורמות אלה הן אותם חוקים וכללים הקובעים מה נכון ומה אינו נכון, מה מקובל ומה פחות מקובל. הנורמות עשויות להשתנות מחברה לחברה ומתרבות לתרבות. כל קבוצה חברתית גם בונה מערכת של נורמות משל עצמה. אותם ילדים החורגים מהנורמות של קבוצת בני גילם בלבושם, במראם החיצוני, בהתנהגותם עלולים לספוג דחייה חברתית יותר מאשר אותם ילדים המקפידים להתאים את עצמם לנורמות החברתיות. לדוגמא, בן בכיתה ג' שסירב להסתפר והתעקש להתהלך עם שיער ארוך ומגודל, ספג ביקורת ולעג מבני כיתתו שעוררו אצלו חווית דחייה. בת בכיתה ה' אשר הייתה מפותחת באופן משמעותי יותר מבנות כיתתה, החלה לצאת עם בנים הגדולים ממנה וספגה ביקורת והקנטות משאר ילדי כיתתה. בקליניקה, ניתן לשים לב שרבים מהילדים המחוננים, בעלי יכולות שכליות גבוהות והישגים לימודיים מרשימים, סובלים מדחייה חברתית. ילדים אלה מטיבים לבטא את עצמם מבחינה קוגניטיבית – מחשבתית, אך מתקשים להתמודד עם סיטואציות חברתיות – רגשיות. הם נוטים להסביר את צדקתם, במקום בו יש צורך באמפתיה והבנת האחר. גם חלק מהילדים הסובלים מלקויות למידה עלולים לספוג דחייה חברתית. חלקם מתקשים בהבנת סיטואציות חברתיות ובשל כך מגיבים באופן לא מותאם הגורם לאחרים לכעוס עליהם ולדחותם. יש בינהם המגיבים בעוצמה ובאימפולסיביות לסיטואציות חברתיות שונות, וכתוצאה מכך, האחרים נמנעים מלשתפם ולהזמינם לאירועים חברתיים.
מה תפקידנו כהורים מול מצבים של דחייה חברתית וחרם ?
ראשית, להתבונן פנימה ולראות מה מתחולל בתוכנו. כהורים, כולנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים ושיצליחו חברתית ולימודית. חוויה של דחייה חברתית מעוררת רגשות רבים לא רק אצל הילד, אלא גם אצל ההורה. לעיתים זה מעלה זיכרונות ילדות שלנו, לעיתים זה מעורר אשמה (איפה טעינו ?), לעיתים זה מעורר כעס ותסכול ( למה זה קורה לו ?) ובעיקר עולה חוסר אונים מול הסיטואציה הקשה והכואבת הזו. חשוב להתבונן ולשים לב למתעורר בתוכנו ולבחון מה יכול לעזור לנו להכיל את הרגשות המתעוררים אצלנו. (שיתוף של בן/בת הזוג, שיתוף של חבר/ה קרוב/ה, התייעצות עם איש מקצוע וכד'). עלינו לזכור שאין כאן פיתרון קסם ואין באפשרותנו לשנות בהינף יד את המצב. זהו תהליך הדורש סבלנות ואמונה הן ביכולת שלנו כהורים להיות שם בנוכחות ובהקשבה והן בכוחות וביכולות של הילד למצוא את דרכו בחברה.
מהם "הכלים" העומדים לרשות ההורים במצבים אלו ?
- בעוד העולם בחוץ נחווה כמאיים, הבית הינו המקום הבטוח והמוגן, ועל כן הילד זקוק לנוכחות מטיבה של הוריו, גם אם על פניו, אינו משתף, מתכחש והודף את ניסיונותיכם להתקרב. שמרו על האמונה, ושדרו לילד שאתם עימו ולצידו .
- הקשבה אמפאתית, לא שיפוטית, שאין בה ניסיון למצוא אשמים או לשלוף פיתרון מהיר. מיומנות ההקשבה אינה תמיד פשוטה ודורשת תשומת לב ואימון, אך היא לעיתים קרובות מהווה את "סוד הקסם" בתהליך שינוי.
- איסוף מידע הן מהילד והן מהסביבה החברתית על מנת להבין את מימדי התופעה.
- שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי בבית הספר וגיוסם לסייע בתהליך.
- העברת מסר ברור לילד שאין לאף אחד זכות לפגוע בו, ואתם כאן עימו על מנת לשמור, להשגיח ולצמצם את פוטנציאל הפגיעה.
- סיוע לילד באיתור הכוחות שעומדים לרשותו, כמו גם החלופות שקיימות סביבו ויכולות להוות עבורו תמיכה וביטחון.
- חיזוק ועידוד יוזמות ופעילויות חברתיות מטיבות.
- שיתוף והתייעצות עם איש מקצוע .
וזכרו, דחייה חברתית היא קשה ומכאיבה, אך אינה משקפת את כל עולמו של הילד. גם בו, כמו בכל אחד ואחד מאיתנו טמונים כוחות רבים שרוצים לבוא לידי ביטוי. תפקידנו כהורים להאיר עליהם בפנס, באופן כזה שהילד יוכל לחוותם ולהביאם לידי ביטוי בחייו.
