שלום לאמא היקרה,

את מרגישה נכון ושתי השאלות שלך אכן קשורות זו לזו.
על פי התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון, ישנם שמונה שלבים בהתפתחות החברתית של הילדים. בנך נמצא בשלב השלישי, שנקרא: יוזמה לעומת אשמה. שלב זה מאפיין ילדים בני  שלוש עד שש (בערך). אריקסון מתאר את ההתפתחות המהירה שחלה אצל ילדים בגילאים האלה, ביכולת הפיסית-המוטורית, ביכולת הלשונית, הרגשית והחברתית. בגלל היכולות הללו הילדים  מתחילים לפתח יוזמה וסקרנות. הם מנסים לעמוד על רצונותיהם ולכפות את רצונותיהם אלו על סביבתם הקרובה, קרי הורים וגננת. לדעת אריקסון, הצלחה או כישלון בשלב הזה תלויים בקשרים עם ההורים. כאשר ההורים מעודדים את היוזמות של הילד הם יוצרים אצלו תחושות של ביטחון, של הערכה עצמית טובה, של פתיחות, סקרנות ויוזמה. לעומת זאת, כאשר ההורים כועסים, או מונעים ואוסרים על הילד לקחת יוזמה, ומגבילים בקיצוניות את תחושת היכולת שלו, עלולה להתעורר אצלו תחושת אשמה.

בנך מרגיש עכשיו "חזק", והוא מנסה לבדוק את הגבולות. אם את מתרגזת, או נעלבת, או מראה לו שנפגעת – הוא מרגיש "עוד יותר חזק". יש לו עכשיו כוח גם עליך. לכן:

1. הירגעי. ההתנהגות שלו נורמאלית. גם ההמצאות שלו (אח גדול, החלפת שם) הן תוצאה של חשיבה מאגית ודמיון, שמאפיינים את התפתחות החשיבה בגיל הזה.
2. אין לך מה לחשוש שהוא אינו עצמאי. נראה לי שההיפך הוא הנכון.
3. לגבי שאלתך הראשונה: החליטי במה את משתפת פעולה ובמה לא. אם הוא רוצה לספר לכולם שיש לו אח גדול – מה איכפת לך? שיספר. את, וגם הוא, יודעים את האמת. אל תגערי בו ואל תתקני. את יכולה לחייך, ואפילו ללטף אותו. התגובה הזו תפתיע אותו. הוא יראה שהוא לא מצליח לזעזע אותך, אז יש לשער שלאט לאט הוא יפסיק להמציא. יחד עם זאת את יכולה להמשיך איתו את הפנטזיה, על מנת שהוא ירגיש עד כמה זה לא מציאותי, אבל בלי כעס וויכוחים. אתם יכולים להמציא, ביחד, עוד בני משפחה שלא קיימים, או מצבים אבסורדיים מצחיקים נוספים, כמו, למשל, שאתם גרים על הירח וכו'. כך הילד ילמד להבחין בין דמיון ובין מציאות. הוא גם ילמד הומור ואבסורד, והכי חשוב: הוא יראה שאת לא הופכת את הדברים למאבקי כוח. הוא ילמד שאת מבינה אותו, לא מגבילה אותו ומוכנה להשתתף איתו בתעלולים. זה יהיה כיף גם לך.

הערה: אם מדובר במסירת מידע לאנשים שהמידע הזה רלוונטי ומשמעותי עבורם (כמו אחות בטיפת חלב וכו') – אמרי להם את האמת. בלי לגעור בילד ובלי להעיר לו. אם הם יביעו תמיהה על התשובות שלו – תסבירי שהילד אוהב להמציא דברים ויש לו דמיון פורה.

4. לגבי שאלתך השניה: ילדים בגיל הרך ממוקדים בעצמם. הם אגוצנטריים ורוצים לעשות מה שמתחשק להם, מתי שמתחשק להם. לא תמיד זה נוח לנו אז אנחנו נאבקים עימם.
נושא ההתלבשות חשוב לך, כי את ממהרת בבוקר. לילדך, לעומת זאת, הנושא הזה בכלל לא חשוב. אין לו תפיסת זמן, והוא לא מבין למה הוא צריך למהר, או להתלבש לבד. אז חבל להיכנס למאבק. אולי הוא גם רוצה תשומת לב. ילדים לומדים מהר מאוד איך למשוך את תשומת הלב של ההורים והרבה פעמים זה דווקא בצורה שלילית, אולי כי ההורים לא מספיק מתייחסים להתנהגויות הטובות. את ההתנהגויות הטובות אנחנו מקבלים ללא הערות. אבל כאשר ההתנהגות אינה מוצאת חן בעינינו – אוהו. אז יש "הצגה" שלמה. אז נהיה מעניין, והילד מקבל תשומת לב.

5. נסי, וזה קשה מאוד, להימנע ממאבקי כוח. ויש לך כבר את המפתח. ראית שאם את נותנת לו הסבר – הוא עושה את מה שאת מבקשת. שימי לב: מה שאת עושה זה הדבר הכי נכון לעשות. זה ממש לא תמריץ. ההסבר שלך שהתלבשות מהירה מפיקה יותר זמן לעיסוק נוסף, מאפשרת לילד שלך לפתח תפיסת זמן. זה נהדר. כך את מפתחת עצמאות. חשבי על עוד דרכים בהן תתני לילד יותר כלים לשליטה – וכך באמת תחזקי אותו. מצד שני, אם את רואה שהוא לא מתלבש מספיק מהר לטעמך – עזרי לו. בלי ויכוחים, או שכנועים, או פרסים. אמרי שאתם ממהרים – וזהו. עשי זאת בחיוך, מתוך אמונה פנימית שזו הדרך. הילד קולט תשדורות רגשיות, ואם הוא יראה שאת לא מתעצבנת, ולא כועסת, הוא ישתף פעולה.

לסיום: אני ממליצה לך לקרוא את הספר "לא רוצה כן רוצה" (שיטות מעשיות יגרמו לילדכם לשמוע בקולכם ללא מאבקי כוח), של ג'רי ל' וייקוף, וברברה יונל. הספר עוסק בדיוק באותן בעיות שאת מעלה (נושא ההתלבשות מופיע בהקדמה!). יש בו פירוט של הדרכים שמהן כדאי להימנע ובעיקר פירוט של הדרכים הנכונות, שבהן ניתן לשכנע ילדים. ניתן להשיג את הספר בכל רשת ספרים והוא מצוין להורים לילדים בגיל הרך.

בהצלחה

ד"ר עידית ליוש