תוכן

האומנם האינטרנט מערב פרוע פרוץ?
לא ניתן לומר, כי עולם המשפט קופא על שמריו בכל הנוגע לתמורות הטכנולוגיות. אף אם דינים מסויימים נחקקו במצב טכנולוגי נתון, בין אם זה עובר לכניסת האינטרנט ובין אם לאחריו, בתי המשפט בפסיקותיהם ובפרשנות שהם יוצקים למשל לדברי החקיקה הקיימים ובבחינתם את המקרים המתגלגלים לפתחם, אינם מתעלמים ממקומו של האינטרנט כאחת. לאור המאפיינים הגלומים ברשת נקדים ונשאל, האם כמי שנמנים על חברה זו נרצה כי תבוצענה עבירות באינטרנט תוך ניצול משאב זה והפיכתו למסך עשן?. מסך של עשן מאחוריו יוכלו להסתתר עבריינים כאוחזים בקרנות המזבח ולבצע עבירות באין מפריע, האם יש להותיר את האינטרנט כזירה פרוצה ולבדוק האם שאר ההזדמנויות והשימושים הטובים המוצעים ברשת יגברו על הסטרא אחרא וייצאו עם ידם על העליונה? ובהשאלה מן עולם הכלכלה, האם מוטב ש"היד הנעלמה" תעשה את שלה?  האם הגולשים ידירו רגליהם מאתרים בהם מתנהלת כל פעילות לא חוקית, יתעלמו ממי שמנסים להשתמש בהם ולהופכם לקורבן של העבירה? האם זו הדרך הנכונה אומנם להיאבק בתופעה? שמא יש צורך ברגולציה כלשהי על מנת להכניס מעט סדר באנדרלמוסיה הנובעת ממגרש המשחקים האנונימי אליו הפך האינטרנט (לפחות בעיני חלק מן הגולשים)? אלו הן אך אחדות מן התהיות העולות בהקשר זה.

המשפט הפלילי והאינטרנט-
בחלק זה של המאמר, נעבור לסקירת מספר עבירות הבולטות בשיח המקוון ואף נראה מהו יחסן אל מאפייני האינטרנט עליהם עמדנו בחלקו הקודם של המאמר. החלת המשפט הפלילי הקיים על התנהגויות שונות באינטרנט אינה חפה ממחלוקות. ראשית, העובדה כי התנהגויות מסויימות באינטרנט מהוות עבירה היא כבר קביעה נורמטיבית לכשעצמה. לאמור זו התנהגות שאינה ראויה, וזו התנהגות שאנו מעוניינים לְמשפֵט, להופכה לשְפיטה, לתת בה תג של פליליות. ככזו היא גם עֲנישה. אנו משווים בין ההתנהגות במרחב הווירטואלי ובמרחב הממשי, ואומרים חד הן, או לכל הפחות דומות הן. כך למשל, אין אנו יוצרים בהכרח רכיבים מיוחדים עבור עבירת האיומים המתרחשת מעל גלי הרשת לעומת זו המתרחשת מחוצה לה. כאשר חושבים על עבירות מסוג עבירות מין, לרוב חושבים על ביצוען במרחב הממשי. מקובל לראות בהן עבירות מן המדרג היותר חמור של המעשים הפליליים, עבירות בהן כרוכה פגיעה לא פשוטה לקורבן העבירה. הפגיעה במישור הרגשי, נפשי ופסיכולוגי לעיתים אינה פחותה מזו הפיזית. לעיתים הפגיעה המתוארת בסיפא פחותה מזו המתוארת ברישא. ישנו מגוון של עבירות מסוג זה, מאונס דרך מעשה מגונה, הטרדה מינית, ונסיון לביצוען של אלה. כדוגמה בדיוננו אביא את פסק הדין בפרשת מדינת ישראל נ' גורי  (פ 1015/08)[1], בה הנאשם הואשם בשני אישומים.  שניהם עניינם בניסיון למעשה מגונה בפני קטין, ניסיון להטרדה מינית וניסיון להטרדה מינית של קטינה מתחת לגיל 15.

מדוע דווקא פרשה זו?
מקרה זה ישמש אותנו למספר מטרות, ובין היתר, כבר מן המקובץ, ניתן ללמוד כי לא מדובר בעבירות המיוחדות לאינטרנט. וברכיבי הגדרת העבירה אין דרישה לביצועהּ באופן מקוון. ברם, מאחר שעובדות המקרה גיבשו את יסודות העבירה, הגם שזו התרחשה ברשת, הוגש כתב אישום בגינה.
מטרה נוספת שתושג היא תהייה על קנקנם של המאפיינים המקוונים ומקומם בביצוע העבירות. ולא פחות חשוב, הוא ניסיוננו ללמוד כללים לגלישה נכונה ובטוחה.

העבירות בהן דנן:
עבירת הניסיון למעשה מגונה בפני קטין, עבירה לפי סעיפים 349(ב) ו25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;349.        (ב) העושה, בכל מקום שהוא, מעשה מגונה בפני אדם שטרם מלאו לו שש עשרה שנים, דינו – מאסר שלוש שנים. ויודגש לעניין זה ביצוע העבירה ברשת אינו מוריד מהגדרת העבירה.

עבירת הניסיון קבועה בסעיף 25
25. אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה.

ניסיון למעשה מגונה בפני קטין, עבירה לפי סעיפים 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח –1998 במשולב עם הוראת סעיף 25 לחוק העונשין.

3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:
(6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ו), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות: (א) לקטין או לחסר ישע – תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול ואם טרם מלאו לקטין 15 שנים – גם בלא ניצול יחסים כאמור, ובלבד שהמטריד אינו קטין;

ובפסקאות (3) ו(4) אליהן מפנה ס"ק (6);

(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;
(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

עבירת ניסיון להטרדה מינית של קטינה מתחת לגיל 15 לפי סעיפים 3(א)(6)(א) לעיל ו5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית במשולב עם סעיף 25 לחוק העונשין.

5. הטרדה מינית והתנכלות – עבירות
(א) המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו – מאסר שנתיים.

(ההדגשות אינן במקור- ש.א.)

בפרשת גורי, הנאשם פנה ברשת לתחקירנית אחד הערוצים שהתחזתה לקטינה. בשתי הזדמנויות, הנאשם האמין כי אכן מדובר היה בקטינות והציג עצמו בכינויים שונים, שאל שאלות אישיות שונות, את שתיהן שיתף בקטעי ווידיאו בהם צילם עצמו מציג ביצוע של אקט בו מבצע זממו במעשה מגונה, ולאחת ה"קטינות" אף הציע שירותיו בפעילות משותפת. למותר לציין, כי באותה מידה ה"קורבנות" בפרשה זו היו יכולות להיות קטינות. יוער, ברי כי עבירות אלה בין שמבוצעות מבעד למסך המחשב ובין שלאו, הן חמורות. וודאי כשהעבירה מבוצעת באופן 'בלתי אמצעי' גוברת הסכנה למגע ולאסקלציה של העבירות. לכן יש מחד שיאמרו כי במקרה זה המחשב "מגן" בהיותו חוצץ בין העבריין לקורבן, מאידך גיסא יש שיאמרו כי המחשב 'מקל' את ביצוע העבירה (הגם שמהווה חוצץ בין השניים) הרי שסולל את אופן ההתקשרות. והאנונימיות מאפשרת לעבריין לשווק עצמו באופן בדוי, תוך הסתתרות מאחורי ה'ביטים' שבמחשב. ברי כי כאשר ישנו מגע ישיר חומרת העבירה גוברת בנסיבות מסויימות, ברם יש להבהיר כי משמגובשת עבירה זו או אחרת או ניסיון לעוברה, מדובר בעבירה לכל דבר ועניין הגם שמבוצעת במרחב הווירטואלי. ההבחנה יכולה להיות בעבירה בה יורשע הנאשם ו/או בחומרת הענישה שתושת על זה האחרון, בהתאם לנסיבות כל מקרה. וכטענת התביעה במקרה לעיל, רשת האינטרנט הינה פלטפורמת תקשורת הנגישה לכל, וטמונה בה קלות לבצע את העבירות דנן. לכך הוסיפה התביעה את הקושי הלא מבוטל שבאיתורם של העבריינים ברשת ובהבאתם לדין. כמו כן הוסיפו, כי נזקים נפשיים ולעיתים גם גופנים נגרמים לקטינים שמתפתים לשיחות הללו, קל וחומר, כאשר הם פוגשים באלה ה'אדיבים' והמוכנים לסייע שציירו את עצמם לקטינים ברשת כמומחים למיניות ויחסי מין. משכך סבורה היתה התביעה כי יש להשית ענישה הרתעתית להגן על חלשי הדעת, מהאורבים להם ברשת האינטרנט.
בפרשה זו כבוד השופט דווקא מצא לחומרא נוספת את השימוש ברשת לביצוע העבירות. אנו רואים ביטוי לצורך בהגנה על קטינים וחלשי דעת, על שלומם הפיזי והנפשי ולסוכך עליהם מגחמות אחרים, לרבות גחמות מיניות. זוהי נורמה חברתית אותה יש לבצר. ונביא דברי כב' השופט חנן אפרתי לעניין זה:
"מצאתי חומרה נוספת למעשים כשהם מבוצעים ברשת האינטרנט וזאת מהטעמים הבאים:
א. קלות הביצוע היחסית של עבירות אלה יכולה, בהעדר הרתעה וגדרת גדר להפוך חיש קל ל"פרצה הקוראת לגנב".
ב. זה המצב ואלה הם פני הדברים גם מהטעם שקל מאד למבצעי עבירות אלה לטשטש את עקבותיהם האלקטרוניות. לשון אחרת, יש קושי לא מבוטל לרשויות האכיפה לאכוף, ללכוד ולהביא לדין עבריינים ברשת בכלל ועבריני מין ברשת בפרט."

                                                                                                (ההדגשות אינן במקור- ש.א.).

כבר עתה נציין, כי התופעה יכולה להתרחש גם בזירות נוספות ברשת, לרבות ברשתות החברתיות כמו בפייסבוק, ואין הדבר קשור בהכרח לדוגמה במדיניות האבטחה בה מקפיד אתר זה או אחר. בסוגיה זו יש חשיבות למידע אותו אתם מספקים ברשת ולמידת השיתוף שלו כמו גם לפומביות שלו.  במידה והעבריין מחפש אחר קטינים, והוא מצליח ללקט מידע זה בין בשל העובדה שהקטין נידב אותו, או דרך תחומי העניין שהוא מפרסם באתרים, או דרך שורת החברים שלו, כך או כך דומה כי עולה הצורך במידת זהירות ששומה על הגולשים לנקוט באופן עצמאי. זיכרו, עצם העובדה כי אדם בנה לעצמו דמות אינה בהכרח מצביעה על אמינותה, מגובה ככל שתהא. ואגבה בדוגמה: תמונה שפלוני הוסיף לחשבון שלו יכולה להיות של מאן דהוא אחר, ופרטים שבדה מליבו, ייתכן ואף התמונה זמינה באתר אינטרנט כלשהו. הדבר מאפשר לו ליצור דמות וללבוש עור לא לו. גילו, מראהו ותחומי עניינו יכולים להיות מה שהוא חושב שאתם רוצים לשמוע, כי עיין קודם בפרטים שאתם מסרתם או מגישוש שלו בשיחה עימכם. כמה שזה נראה אותנטי וארוז אסתטית ייתכן כי המדובר בתחבולה, ותו לא. לכן, הקפידו לשוחח עם מכרים ולמסור פרטים באופן מפוכח, ובמידה ואלו מכרים חדשים בררו את הפרטים שאתם מוסרים לאלה האחרונים, היו מפוכחים לגבי כיווני השיחה אליה אתם מגיעים. עשו את המוצע כאן לכלי בארסנל שלכם בעת גלישה באינטרנט, פעולה זו לא תהפוך את הגלישה למהנה פחות, אלא ליותר נבונה. 

מאידך גיסא, בפרשה שצויינה לעיל העובדה כי העבירות נסבו אך במרחב הווירטואלי ולא חצו את גבולותיו היוותה שיקול לקולא.
כך ציין כב' השופט בגזר הדין, כי: "המעשים לא חרגו ממעשים וירטואליים. ולא היה כל מגע פיזי ו/או טלפוני עם המתלוננות (התחקירניות)."
דהיינו לעיתים העובדה שהעבירות התבצעו אך ורק בזירה הווירטואלית ולא חצו אל עבר המרחב הממשי תוכל להיות כשיקול לקולא. הווה אומר, יש בכך שיקול שיש להביאו לעיתים להקלה בעונשו של הנאשם בשקלול הנסיבות כולן. פרשה זו שימשה כמקרה מדגים לעובדה כי רשויות האכיפה והערכאות המשפטיות אינן מדירות רגליהן ממקרים המתרחשים בסביבה הווירטואלית מקום שבו הפעולות נגועות בגוון פלילי, הגם שהדין דה יורה אינו מתייחס בהכרח להיבט המקוון. עיון בספר החוקים לא בהכרח יעלה בחכתו של המחפש התייחסות ישירה ובלתי אמצעית לאינטרנט דווקא. עם זאת בחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, למשל ניתן למצוא הסדרה ספציפית לשימוש באינטרנט, שאולי חריגה-משהו לנוף המשפטי בו יושב חוק. טול דוגמה, המחוקק לא מעלים עינו ממקומו של האינטרנט בחיי הגולש, הן זהו העבריין והן זהו הקורבן בפועל או אפילו בכוח. ניתן למצוא בחוק משום הכרה כי האינטרנט יכול להוות כלי שרת בידי עבריין המין, בין לביצוען של עבירות ובין למגע של העבריין עם חומרים שמבקשים למנוע ממנו וכיוצא באלה. הכרה מעין זו מגולמת למשל בסעיף 13 לחוק. במידה ובית המשפט מוצא כי יש מקום להוציא צו פיקוח על עבריין מין, הוא יוכל בד' אמות הצו לקבוע תנאי פיקוח ומעקב. אחר המלצת יחידת הפיקוח רשאי בית המשפט לקבוע תנאים, ככל שקיים קשר בין המגבלה והסיכון הנשקף לביצוע עבירת מין נוספת. בין תנאים אלה גם תנאים הנותנים התייחסות ספציפית לרשת ולשימוש בה. תנאי מעין אלה מגולם בס"ק (ב)(12) המאפשר להגביל את עבריין המין בשימוש בשירותי אינטרנט, בדומה למגבלה על הימצאות במקומות מסויימים (ס"ק (5)(10)(11) או מגבלה על קיום קשרים מסויימים (עם עברייני מין (6), התחברות עם קטינים (7), עם נפגע העבירה (9).

צורה אחרת לאלימות שפחות מזעזעת את אמות הסיפים היא תופעת הFlaming , שפשתה יותר מעל לזירות דיוניות באינטרנט בהן משתלהבות הרוחות והטון נעשה למתלהם. תחת חילופי דיעות הופכת זירת הדיונים לזירת מאבקים, מי יתבטא באופן משפיל יותר כלפי האחר ובאופן בוטה יותר. ניתן לראות זאת בטוקבקים. ישנם לא מעט פורומים בהם סוגיות שונות הופכות להזדמנות ניגוח.  בחלק מהמקרים הדברים מגבשים עבירת איומים. לעיתים גם ישנן הפרות של חוק איסור לשון הרע. אם כן, על תופעת האיומים באינטרנט רבים שמעו. עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 בחוק העונשין כדלקמן:
192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ההדגשות אינן במקור- ש.א.)

סעיף 192 אינו מציין את האינטרנט במישרין, ואין בחקיקה עבירה הייחודית לאיומים באינטרנט. משכך, ככל שהתנהגותו של גולש עונה להגדרות הסעיף היא יכולה לגבש עבירה, הגם שבוצעה ברשת. התנהגות שלצורך זה נכנסת בגדרי הרישא לסעיף "המאיים.. בכל דרך שהיא". איומים המסוננים, תוך הסתתרות מאחורי מסך של 'אין נראות' שמספק האינטרנט, ללא שהפוגע רואה את הנפגע ואת השלכות מעשיו על זה האחרון, יכולים להוות עבירה. וזאת, הגם שבוצעו מעל דפי בלוג או צ'אט, פורום או רשת חברתית ומיילים.
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 אוסר פרסום של דבר הפוגע במישרין או במשתמע באחר. סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

לעיתים מסרים פוגעניים ברשת יכולים להוות לשון הרע.  פרסום לשון הרע יכול לבוא בעל פה ובכתב כמו גם בדפוס, דהיינו פוסט, תגובה, ציור, דמות או תנועה צלילים כהגדרת הסעיף, או כל אמצעי אחר (סעיף 2(א)), למשל פוסט, תגובה, קטע וידיאו או תמונה.
כך סעיף 2 לחוק קובע:
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
(3). אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

(ההדגשות אינן במקור- ש.א.)

 החוק קובע בסעיף 6, כי: המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת. כפי שניתן להבחין פרסום העונה להגדרות לשון הרע של החוק שנעשה ברשת, בנקל מפיץ את המסר בתפוצה שיש לה פוטנציאל להתרחב. ולא ניתן לפיכך גם להקל ראש בלשון הרע עלי הרשת. מעבר להוראת החוק, יש לקחת בחשבון כי ישנם "עדים" שלא היו ממפרסמי המסר המקוריים. עדים אלה מעבירים או הפרסום הלאה והם יכולים לעשות כך ביתר קלות, בצורת לינק או פעולת קופי פייסט פשוטה. כמה פשוטה הפעולה, כך הפגיעה בקורבן יכולה רק להחמיר. נציין גם שבמידה והורשע הפוגע בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע, יהיה רשא בית המשפט לפסוק לנפגע פיצויים ללא הוכחת נזק. למשל סעיף 7א (א) מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי על סך של 50,000 ש"ח לכל היותר, שדינו יהא כפסק דין אזרחי מחייב כנגד הנאשם (שנמצא חייב בדין והורשע). במידה ורשויות התביעה למשל לא מצאו לנכון להעמיד את הפוגע לדין, החוק מאפשר לנפגע ליזום הליך של קובלנה פלילית, בה הנפגע ישמש כתובע המאשים. סעיף 8 לחוק מאפשר לנפגע לעשות כן.[2] במידה והעניין אינו מתגלגל להליך פלילי, והנכם סבורים כי נפגעתם מפרסום שיש בו לשון הרע, ניתן לנקוט בהליכים אזרחיים כנגד המעוול. סעיף 7 קובע כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית. כך ייתכן כי פוסט בוטה בפורום או השפלה בפייסבוק שעונים על צורכי הדין, יכשירו תביעה נזיקית. אחריות נזיקית תיבחן באמת המידה של סבירות ההתנהגות והאדם הסביר. אחריות זו תיגזר גם מפקודת הנזיקין, תשכ"ח- 1968. אין הנפגע מוכרח להוכיח נזק ממוני, וגם התובע הנפגע לא יתבקש להוכיח בהכרח קרות תוצאות כגון אלה שתיארנו בסעיף 1 לעיל לחוק איסור לשון הרע. די יהיה אם יסתייע בידו להראות כי יש בכוחו של הפרסום המדובר, להביא לתוצאות הללו. תפיסה זו חשובה במיוחד, במקרה הנפוץ של לשון הרע באינטרנט. נוכחנו כי מאפייניו של האינטרנט יכולים להקל על המעוול המעוניין בהשפלתו של זולתו ובפגיעה בו. הוא יוכל לעשות זאת בלחיצת כפתור, המסר נותר פעמים רבות ברשת לעיני רבים ויכול להיות מופץ הלאה. דהיינו קרות תוצאות כגון אלה המתוארות בסעיף 1 הגם שטרם אירעו, אינו בבחינת מקרה נדיר. ומכאן גם חשיבותו של כלל משפטי זה בין היתר בהרתעתו של הפוגע מחשש לחיוב בפיצויים, הגם שבעקבות פעולתו לא התרחשו התוצאות עליהן עמדנו (סעיף 1 לחוק).

צו ביניים:
בשני הענפים, הן זה האזרחי והן זה הפלילי, החוק מסמיך את בית המשפט בסעיף 9 לצוות על צו החרמה לאיסור הפצה של עותקי הפרסום. כמו כן, רשאי בית המשפט לצוות על פרסום של הכחשה או תיקון של לשון הרע על חשבון הפוגע, או לצוות על פרסומו של פסק הדין (סעיף 9(א)). במידה והפוגע מודה בכך שבפרסום יש משום לשון הרע או אין מן האמת, יהיה רשאי בית המשפט גם עובר למתן פסק הדין, לצוות על פרסום של תיקון או הכחשה (סעיף 10), בדומה למתואר לעיל בסעיף 9(א)(2). גם בעת דיונים ובעת הטילו הגבלות, לא נעלם מעיניו של בית המשפט מקומו של האינטרנט. כך כאשר מובאת בפני בית המשפט בקשה להוציא צו מניעה כנגד מטריד או כחלק מתנאי מעצר הבית אותו משית בית המשפט על החשוד/הנאשם בעקבות עבירה זו או אחרת, יוכל השופט להתחשב במקומו של האינטרנט בחייהם של הקורבן והעבריין. לדוגמה, בתיק בו הוגש כתב אישום בגין תקיפה לה קדמה עבירת איומים (סעיף 192 לחוק העונשין) שנתבצעה בשלמותה מעל הודעות הICQ, אסר בית המשפט יצירת קשר עם הקורבן, לרבות בICQ, באי מייל או בפייסבוק, ובוודאי לשמור מרחק פיזי ממנו. בתי המשפט אם כן מכירים במקומה של הרשת.

ביבליוגרפיה

*הכותבת, עו"ד שרית אמסלם, מצוות אתר הפורומים המשפטיים – צוות עורכי דין בישראל, נוטריון ומשפטנים המגישים סיוע משפטי כמו נכנסו למשרד עורכי דין ורטואלי.