שלום,
בתך אינה עקשנית, אלא מנסה לבדוק את יכולותיה. היא לא עושה דווקא אלא בודקת איך תגיבי, ולפי זה היא בוחרת איך להתנהג. היא בודקת את הגבולות שמציבים לה וכל מתנהגים הרבה ילדים בני שלוש (*להרחבה בנושא זה ראי למטה את ההערה לגבי שלבי התפתחות בגיל הרך). במקרה שתיארת היא בכתה, והתעקשה, את נכנעת והיא השיגה את שלה. כלומר הגבול היה לא ברור. אם הגבול יהיה ברור, ואת תהיי עקבית וחד-משמעית, היא תלמד שאין טעם לבכות כי את לא תעשי את מה שהיא רוצה. היא תלמד שיש לה כוח אבל הוא מוגבל. היא גם תלמד מה הכוח שלך, ולאט לאט היא תפנים נורמות חברתיות, של הבית שלכם ושל הסביבה בה היא גרה. אבל חשוב מאוד שתהליך הלמידה הזה לא יהיה מלווה בכעס, בעלבון או בתחושה של תבוסה וכישלון. כי אז הילד גדל בתחושת מירמור, תסכול ועלול אפילו לפתח דימוי עצמי של "לא שווה".
מה עושים?
את המבוגר האחראי בסביבה, ואת גם יודעת מה תהיינה התוצאות של כל מעשה. בידייך לבחור מתי לתת לילדתך את האפשרות לנסות, ולטעות, וללמוד מהטעות, בלי שהמחיר יהיה גבוה מדי, ומתי היא לא יכולה להתנסות אלא עליה לקבל את הגבולות שלך.
במקרה שאת מתארת את ידעת בדיוק מה יקרה, והעובדה ש"נכנעת" לה גרמה לכעס ולרוגז מיותרים. במקרה כזה עלייך לסרב לתת את המעדן, או לעמוד על כך שחייבים ללבוש סינור, וזאת בלי כעס ותוך מתן הסבר הגיוני ועובדתי. אולי היא תבכה, או תצרח, אבל הבכי שלה הוא לא בכי של צער, או של כאב, אלא בכי שנועד ללחוץ עלייך. והיא מצליחה. ואת הרי יודעת שאם תוותרי כאן התוצאה תהיה עגומה לשתיכן. לכן את לא תיכנעי ותעמדי על שלך. ובפעם הבאה שיווצר מצב כזה היא כבר תדע שאין טעם לבכות, כי את לא נכנעת. ולאט לאט היא תפסיק לבכות. היא תגלה שהבכי לא עובד עלייך.
אחת הדרכים לרכך את האמירה ההחלטית שלך יכולה להיות מתן בחירה. את יכולה לומר משפט כמו: "אתן לך את המעדן אבל את צריכה להוריד את החולצה או ללבוש סינור. מה את מחליטה"? עצם העובדה שהיא ה"מחליטה" מפחיתה את ההתנגדות. הצעות כאלה, שבהחלט דורשות חשיבה יצירתית, יכולות להיות בנושאים של אוכל, ביגוד, רחצה וכל תחום שבו יש התנגשויות או ויכוחים.
בנוסף, מצאי זמן ומצבים בהם את יכולה לסגת, לא להציב גבולות ברורים, לתת לה לקבל את ההחלטה ולראות מה תהיינה התוצאות. ואז נתחי איתה את התוצאות בנעימות ובדקי מה היא למדה מהתהליך. במקרה כזה כדאי גם לציין, בקול רם, שאת ויתרת לה. לדוגמא: את רוצה לעלות במעלית והיא רוצה לעלות במדרגות. אל תגידי מיד "לא" לבקשה שלה. שקלי רגע את הדברים ואם את יכולה – וותרי. הסכימי להצעה שלה ואמרי: "הנה, אנחנו עושות מה שאת רוצה, ולא מה שאני רוצה. איזה כיף. פעם את מחליטה ופעם אני מחליטה". משפט כזה מכבד את הילדה, מעודד אותה לנסות ולהציע הצעות, ונותן לך מרחב להגיד, בפעמים אחרות: "הפעם אני מחליטה", או "הפעם – לא. בפעם אחרת ארשה לך".
ותרשי לה. איפה שרק ניתן. לפני שהיא מפעילה את "נשק הבכי".
חשוב: וויתור אינו כניעה. ויתור הוא הסכמה שבאה ממקום של שיקול דעת מושכל. ויתור נכון מעיד על שליטה ועל כוח חיוביים. אין כאן שום הפסד. כניעה, לעומת זה, היא הסכמה לאחר לחצים (בכי וצרחות) והוא מעיד על חולשה (ומכאן הרגשת הכעס והתסכול שלך. את מרגישה שהילדה "ניצחה" ואת "הפסדת". ואת צודקת בהרגשתך שזו לא דרך חינוכית). ויתור נכון שלך הוא מודל מצוין לילדתך ללמוד מהו ויתור. ילדים לומדים באמצעות מודל, והמבוגרים בסביבתם הם המודל עבורם. רובנו מהווים מודל של עקשנות, ולא של ויתור. אז איך הילדים ילמדו לוותר? רק מזה שידרשו מהם לוותר תמיד?
אמהות שהן עקשניות בעצמן מגדלות ילדים עקשניים, כי זה המודל שהן מציגות בבית. והפוך. אמהות שיודעות להציב גבולות אבל גם יודעות מתי ואיך לוותר, מגדלות ילדים שיודעים מתי לעמוד על שלהם וגם מתי לוותר, בלי להרגיש שנגזל מהם משהו אם הם ויתרו. כמו שבתך מחקה אותך בכל מיני התנהגויות היא תחקה אותך גם בויתור.
החוכמה היא לאזן. לאזן בין הצבת דרישות וגבולות לבין ויתור.
אני מאחלת לך הצלחה והרבה הנאה בגידול ילדתך
עידית
שלבי התפתחות בגיל הרך:
על פי התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון, ישנם שמונה שלבים בהתפתחות החברתית של הילדים. בתך נמצאת בשלב השני, שנקרא: אוטונומיה (עצמאות) לעומת ספק ובושה. שלב זה מאפיין ילדים בני שנה וחצי עד גיל שלוש וחצי (בערך). אריקסון מתאר את ההתפתחות המהירה שחלה אצל ילדים בגילאים האלה, ביכולת הפיסית-המוטורית, ביכולת הלשונית, הרגשית והחברתית. בגלל היכולות הללו הילדים מתחילים לפתח עצמאות, פיזית ורגשית. מבחינה פיזית – הם רצים, קופצים, נוגעים בכל דבר וחוקרים את העולם. מבחינה רגשית וחברתית – הם מתחילים לגלות שיש להם רצונות, ובד בבד הם מגלים שהרצונות שלהם לא תמיד עולים בקנה אחד עם הרצונות של מבוגרים אחרים בסביבתם, כמו ההורים או הגננת. הילדים מתחילים לגלות שהסביבה מגבילה אותם, ודורשת מהם דרישות, ואז הם מנסים "למרוד". הם כל הזמן בודקים מה מותר ומה אפשר. יש המכנים את התקופה הזו כתקופת ה"לא-לא" ואף "גיל התבגרות הראשון". השלב ההתפתחותי הזה מעניין, מרתק ומסקרן אבל יוצר עימותים וחיכוכים בלתי נמנעים.
בברכה
ד"ר עידית ליוש