תוכן
1. אין למורים כלים מקצועיים מתאימים לצורכי התמודדות אפקטיבית עם גילויי אלימות בבית-הספר. המורים לא עברו במסגרת לימודיהם הכשרה מתאימה שתסייע להם להתמודד עם בעיות של אלימות בבתי- הספר (יריב, 1999).
2. קיימת כפילות במסרים של משרד-החינוך לגבי האמצעים שיש לנקוט מול גילויי אלימות. לדוגמה, הצורך ל"שווק" מוסד חינוכי כלשהו מתנגש עם חובת הדיווח על אירועים אלימים בין כתליו (קיסר&דנה&פלג, 1997).
3. הקושי הכרוך בחינוך למניעת אלימות בעידן של תקשורת אלימה. ביטויי אלימות נמצאים על כל צעד ושעל בחיים הציבוריים, בצבא, במציאות הביטחונית האלימה, בתאונות דרכים ואף במגע היומיומי בין קבוצות אכלוסיה שונות.
4. האלימות העירונית מושרשת עמוק באוכלוסיית התלמידים ולמורים יש השפעה מועטה בלבד עליה (Lorion, R.P., 1998).מורים שהשתתפו במחקרים אחרים טענו שיש לקבוע מספר כללי יסוד ביחס לבעיות האלימות בבתי-הספר:
1. ניתן לחנך למניעת אלימות בקרב התלמידים, ובמקביל ללמוד על חלופות התנהגותיות לגילויי האלימות.
2. האלימות ניתנת לשליטה ולשינוי, כי היא התנהגות נלמדת.
3. האלימות פוגעת לא רק בקורבן, אלא גם בתוקף.
4. בית-הספר חייב לחנך למניעת אלימות הן בתחום בית-הספר והן מחוץ לכותלי בית-הספר; יש לשים דגש על מניעה ראשונית ורק מאוחר יותר יש להגיע לטיפול חינוכי שורשי.
5. שיפור אקלים בית-הספר הוא גורם משמעותי בהורדת רמת האלימות.
6. אסור להדחיק את בעיות האלימות אלא יש להתמודד עמן באופן ישיר.
7. יש לנצל כל אירוע המכיל בתוכו יסודות אלימים כמנוף לשיפור להפקת לקחים ולמניעת הישנותן של תופעות אלימות דומות (צפרוני, 1995).
המחקר הנוכחי בדק עמדות של מורות בפועל ופרחי הוראה לגבי הדרכים לטיפול בבעיית האלימות בבתי-הספר מעבר להרחקה פיסית. המחקר שאל שאלות ביחס לגורמים המשפיעים בתוך בית הספר המשפיעים, לדעת המורות ופרחי ההוראה, על שכיחותה ועוצמתה של האלימות.
מתודולוגיה
מטרות המחקר:
1. המחקר ניסה לבדוק עמדות של מורות בפועל ושל פרחי הוראה המתנסות במסגרת הסטאז' בהוראה זו השנה הראשונה, לגבי הדרכים לטיפול בבעיות משמעת בכיתה ובעיות אלימות בקרב ילדים בבית-הספר.
2. המחקר התחקה אחרי תחושות המורות ופרחי ההוראה לגבי ניסיונן להתמודד בפועל עם גילויי אלימות של ילדים בבתי-ספר.
שדה המחקר: בתי- ספר ממלכתיים בדרום הארץ, בעלי אוכלוסייה מעורבת, הנמצאים בקשרי עבודה, עם המכללה האקדמית אחוה.
אוכלוסיית המחקר: מורות בעלות ותק בהוראה של עד 12 שנים, ופרחי הוראה בשנה הרביעית ללימודיהן בהכשרה בשנה ראשונה בהתנסות בעבודת הסטאז' (10 סטודנטיות).
כלי המחקר: ראיונות עומק אישיים, פתוחים למחצה, קוימו עם המורות ועם ופרחי ההוראה.
בראיונות בררנו את תפיסת המורה לגבי האלימות. באמצעות ניתוח הראיונות והשוואת התהליכים ודרך הפעולה של המורות עם תלמידים אלימים, ניסינו לזהות קווי זהות ושוני בהתנהגות או בפעולת המורים השונים ובהשתנות תחושת כשירותם לטיפול באלימות.
א. תחושת המורה נוכח האלימות- מרבית המורות ( 19 מתוך 20) שהשתתפו במחקרנו דווחו על רמה מסוימת של אלימות בכיתותיהן. האלימות הייתה פיזית ומילולית והופנתה לעיתים אף כנגד המורה עצמה, במיוחד כשהיא ניסתה להפריד בין ילדים. מורות – במיוחד מורות בשנה הראשונה לעבודתן – הביעו חשש מהמשך הטיפול באלימות, כיוון שהתנסו בחוויה של ספיגת חבטות. כתוצאה מאווירת האלימות והעדר ההכשרה לטיפול באלימות ממש, דיווחו 18 מתוך 20 המורות על תחושות קשות. בין התחושות שהמורות תיארו מצאנו דיכאון, דכדוך, בדידות, חוסר אונים ייאוש, עצבנות וכעס.
כל המורות מוצאות קשר בין סגנון הניהול בבית- הספר לבין טיב היחסים בין צוות המורים והאקלים הארגוני המעודד או מחליש אלימות. המורות סבורות כי באוירה של תמיכה וגיבוי של ההנהלה, קל יותר להתמודד עם בעיות האלימות. עבודת צוות ותחושת המסוגלות של המורה לפתרון בעיית האלימות, קשורה במידה לא מעטה בכישורי המנהל/ת להתוות מדיניות בית ספרית ולהבטיח התנהגות ארגונית עקבית המדכאת את האלימות.תחושות של מסוגלות עצמית נמוכה בהתמודדות עם בעיות אלימות
חלק מהמורות לא פיתחו כישורי התמודדות עם בעיות האלימות וביטאו ייאוש מהמערכת.
תחושות של העצמה בהתמודדות עם בעיות אלימות
חלק מהמורות חשו תחושת העצמה בכישוריהן לטפל באלימות. עדות של מורה ותיקה לאחר עשר שנים במערכת מחזקת את תחושת המסוגלות לפתור בעיות של אלימות. לדבריה היא עברה תהליך המוביל לשיתוף פעולה לפתרון בעיית האלימות: "אמנם לא עברתי שום השתלמות, אך הייעוץ, ההכוונה והתמיכה, הרצון וההשקעה הרבה שבית- הספר מעניק, נותנים לי אמצעים, כוח ומוטיבציה להשקיע ולשנות את פני החינוך. אני לא רואה צורך בקבלת הכשרה כי עצם עבודתי המשותפת עם הצוות וההתנסות בשטח הם שמכשירים אותי."
המורה מתארת בצבעים מעודדים את אווירת בית- הספר. "האווירה בבית- הספר מאוד נינוחה, אין תחושה של תחרותיות ומתח, המורות תומכות זו בזו וכן המנהלת מחזקת את ידיהן. בדרך כלל יש שיתוף פעולה והקשר חיובי. לא הייתי משנה כלום."
תיאורי המורים אכן מאשרים כי בבתי- הספר בישראל קיימת מציאות אלימה, כפי שכבר תואר בעבר. (בן ישראל, 1998; דגני ודגני, 1990 ; Fishman, 1998) נראה כי האלימות מאפיינת חלק גדול מבתי- הספר שסקרנו. מורות שעדותן הופיעה בראיונות מרגישות כי האלימות קשורה בחוסר הכשרה, בהעדר מדיניות עקבית ובחוסר בעבודת צוות. לדעת המורות הבעיה העיקרית המונעת התמודדות תקינה עם האלימות היא חוסר שיתוף פעולה של הצוות החינוכי. כתוצאה מכך מורות רבות, ותיקות וצעירות כאחת, אינן יכולות לעמוד מול התלמיד האלים והן חשות מושפלות שוב ושוב. נוצר פער גדול בין תפקודן ומעמדן כמורות, כפי שהן מצפות שיהיה ובין תפקודן ומעמדן כמורות כפי שהוא באמת. כתוצאה מהאלימות חוות המורות רגשות קשים של תסכול המבוטא לעיתים גם בפחד, בחוסר אונים ובאכזבה. התוצאות מלמדות כי מורות רבות, מהן צעירות בשנתן הראשונה או מורות ותיקות, אינן מצליחות לפתח אסטרטגיה של התמודדות עם בעיית האלימות. הן עוברות תהליך שבו מוכח להן שוב ושוב כי אינן כשירות להתמודד עם בעיית האלימות ולכן חלקן מרגישות יאוש ורצון לנטוש את מערכת החינוך. חלק מהמורות אינן מצליחות להתמודד אך הן מפחיתות את מעורבותן ומעבירות, כשהמערכת מאפשרת זו, את פתרון הבעיה לגורמים אחרים בבית-הספר כמו המנהלת, או המחנכות. הורדת רמת הציפיות כתגובה של חוסר הצלחה בטיפול בבעיות משמעת, מנמיכה את המעורבות הרגשית ומסייעת למורות לשרוד ולא להישחק. נראה כי בעייתן העיקרית של המורות שחשות מצוקה, היא הבדידות. אכן, מרבית המורות שהצליחו להתמודד עם בעיית האלימות יצרו מערכת יחסים שעזרה להן לפתור את בעיית האלימות עם ההורים או עם צוות המורים. מדיווחי חלק מהמורות עולה גם כי במקום שהיה גיבוי של המנהל בגיבוש מדיניות ובטיפול מערכתי באלימות, נוצרה אוירה תומכת שהביאה לתחושת מסוגלות והעצמה להתמודד עם האלימות. במקרים אלה המורות דווחו על ירידה ברמת האלימות ועל רצון המורות להתמיד בעבודה. בקרב חלק מהמורות בלטו כישורי התמודדות עצמית מוצלחת שבאה אחרי כשלון קודם.
ממצאי המחקר מצביעים שוב על צורך להפוך את סוגיית הטיפול בילדים אלימים כנושא בלימודי ההכשרה להוראה. האלימות אינה תופעה שולית והיא צוברת תאוצה הולכת וגוברת.
